תהליך זה לא מילה גסה: הצעדים שבית”ר צריכה לעשות כדי להתקדם בבנייה של המועדון בצורה נכונה

זהו לא סוד שבית"ר ירושלים שואפת גבוה מאז הגעתו של משה חוגג, אך יש עוד הרבה עבודה עד שהמועדון יגיע לגדולה. הנה חמש נקודות חשובות לשיפור מפיו של אוהד

בפגרה הארוכה הזו שנכפתה עלינו ועל החיים שלנו בחודשים האחרונים, לא שוחק כדורגל בשידור חי, ולא, ליגה בלרוסית לא נחשבת, אולם כמובן שאוהדים וצופים אדוקים לא יכולים להפסיק לעסוק במשחק, גם אם הוא נעצר לתקופה. במשך הימים הללו יצא לי לסכם לעצמי את העונה של הקבוצה שלי, של בית”ר, עד כה, וכיוון שהמציאות כולה השתנתה, והקיץ עוד מעט כאן עם חלון העברות שבא איתו עלו לי כמה תובנות בנוגע לשינויים שצריכה בית”ר לעשות.
משה חוגג כבר כמעט שנתיים בבית”ר ואני בטוח שבשנה השלישית הוא ציפה להתחיל ליהנות מהפירות, ולא פירות כמו גביע הטוטו, אלא אננס עסיסי בדמות מאבק אמיתי על האליפות וריצה עד הסוף בגביע. החלום הזה לא מאוד רחוק, אך בית”ר חייבת לבצע כמה שיפורים הכרחיים שבלעדיהם הדבר הזה פשוט לא יכול לקרות.
הנקודה הראשונה מתייחסת למאמן של הצהובים שחורים, רוני לוי. בעונה הנוכחית בסך הכול עשה עד כה את עבודתו נאמנה: הקבוצה זכתה בגביע הטוטו, התברגה והתייצבה במקום השלישי ושיחק לרוב כדורגל התקפי וטוב, ואף על פי כן לא בטוח בכלל שהוא האיש הנכון לעמוד על הקווים בטדי. חוגג, אוחנה ובניון הצהירו על דרך מסוימת בה המועדון רוצה ללכת במישור המקצועי, ומי שנבחר להוביל את הדרך הזו הוא רוני לוי, אך לפי מה שראינו העונה, ובכלל ממה שאפשר לראות מהקריירה של לוי כולל בקדנציה הקודמת שלו בבית”ר, ככל הנראה יכולות האימון שלו לא מתאימות למודל שמנסים לבנות במועדון. זה לא בהכרח מעיד על היותו מאמן גרוע, ממש לא, אך לא כל מאמן מתאים לכל קבוצה.
אם תשאלו אוהדים ירושלמיים בעלי זיכרון טוב מה הם זוכרים מהקבוצה תחת רוני לוי ב-2013-14, הם ודאי ידברו על כדורגל משעמם ושבלוני, הכולל המון מסירות חסרות תכלית בחלק האחורי, בצורה שמזכירה אולי את מנצ’סטר יונייטד תחת ואן חאל בעונתו השניה במועדון. ראוי לציין שבית”ר אז הייתה חסרת כלים משמעותיים בחלק ההתקפי, אולם גם בסיבוב האחרון שלו בחיפה וגם העונה בבית”ר, על אף שהקבוצות כבשו שערים וזכו בתואר כל אחת, קטן או גדול, המשחק ההתקפי השוטף של לוי לקה בחסר. אפשר לראות בגמר הגביע בו זכה עם מכבי חיפה כסמל למשחק ההתקפי של הקבוצות תחת הדרכתו: באותו גמר חיפה לא איימה אפילו פעם אחת למסגרת השער של מכבי תל אביב והשער שהיא כבשה, זה שהביא לה את הניצחון, הגיע מהרמה של אוברניאק ממצב נייח שבמקרה מצאה את דרכה לרשת. אין מה לומר: השער נכבש, המטרה הושגה – מכבי חיפה זכתה בגביע, אולם אם מחפשים את מה שמעבר, רואים שליותר מכך זה לא מספיק, וכנראה שגם לא לפחות מכך אם בקיץ הודחו הירוקים בצורה מביכה על ידי נומה קאליו האסטונית.
לזכותו של לוי יש לומר כי הוא שיפר כמה וכמה שחקנים של בית”ר השנה מבחינה אישית: אם זה גדי קינדה שעשה קפיצת מדרגה ענקית או ליוואי גרסיה שהצליח להביא את עצמו לידי ביטוי ביותר מספרים או  מקס גרצ’קין שהתייצב מבחינה הגנתית והשתפר מאוד בהרמות וכדורי רוחב בהתקפה. לוי ידע לעזור ולקדם שחקנים שזקוקים לכך בבית”ר אך חסרה לו משנה התקפית סדורה, שיטה, טביעת אצבע. זה נראה כאילו הוא עובד עם השחקנים בנפרד ומשפר כל אחד בפני עצמו וככה הוא אומר להם לעלות למגרש, בלי הרבה תיאום או תבנית משחק. נראה שמשחק ההתקפה של לוי בנוי בעיקר על יכולת אישית של שחקנים.
כשגדי קינדה עוד שיחק בבית”ר העונה המשחק ההתקפי של הקבוצה נסמך עליו, קינדה בחוץ – אין מי שיזום ויצור בהתקפה, למעט הבלחות של שחקנים כמו פלומין וגרסיה. אחרי שקינדה עזב, היו לבית”ר כמה משחקים לא קלים בהתקפה עד שהגיע אלירן עטר והתחיל לקחת את הדברים על עצמו בסיוע של עידן ורד ושותפים נוספים.
בלי שחקן דומיננטי שיבנה מהלכים התקפיים בעצמו הקבוצה של רוני לוי נראית אנמית וחסרת מעוף.
אם נוסיף לכך את ההתעקשות שלו על שלומי אזולאי, גם בפעמים שזה לא היה נכון בעליל, ובכלל חילופים מאוחרים מאוד, לא מדויקים ויתרה מכך ההתעלמות מאנתוני וראן במשך רוב העונה והשחרור שלו בינואר שהשאיר את בית”ר עם חלוץ טבעי אחד בלבד בסגל, אפשר לראות שלוי הוא לא האיש המתאים ביותר לקבוצה שמנסה משה חוגג לבנות, קבוצה שהוא הצהיר כמה פעמים שתשחק כדורגל אטרקטיבי וסוחף, דברים שנראה שאין לרוני לוי לתת לבית”ר.
רק דמיינו לעצמכם את בית”ר משחקת בעונה הבאה עם עוד שניים-שלושה חיזוקים איכותיים לסגל תחת ברק בכר.
עם שלישיית קישור הכוללת את איינבינדר, מוחמד וממן, ועם ורד, עטר וחלוץ זר בשלישיה הקדמית בכר חד משמעית יכול להסתכל למכבי תל אביב ולמכבי חיפה בלבן של העיניים, לעומת זאת על לוי אני מרגיש שאני לא יכול להגיד את אותו הדבר בלב שלם. בית”ר צריכה מאמן שיתאים לסגנון המשחק שהיא מייעדת אליו, זה יכול להיות בכר, זה יכול להיות זר, אך לטעמי זה לא יכול להיות רוני לוי.
אחזור שוב ואומר כי ללוי יש גם הרבה דברים טובים להציע לבירה ובכלל לכל קבוצה: התנהלות נכונה מול שחקנים, עמידה טובה של הקבוצה על המגרש ולמידה מטעויות. הוא יכול לקחת גביעים עם בית”ר, אבל היכולת הנוכחית של בית”ר לא תספיק כדי לרוץ לאליפות בשנים הבאות ומשה חוגג לא בא לבית”ר בשביל גביעים, אלא בשביל הרבה הרבה יותר מזה.
לא האיש הנכון למשימה – רוני לוי (חשבון הפייסבוק הרשמי של בית”ר ירושלים)
הנקודה השנייה היא השחקנים הזרים. כדי לשחק בבית”ר ירושלים צריך אופי מיוחד, מין שילוב של טירוף פנימי מצד אחד, מצד שני שקט פנימי ועור של פיל, קל וחומר אם מדובר בשחקן זר. ראינו בשנים האחרונות את חסוס רואדה מוביל את ההגנה הצהובה ובלא מעט משחקים גם את ההתקפה, חזינו בקלאודימיר הופך לבן בית בירושלים ומשתפר סטטיסטית מעונה לעונה ואפילו סזאר ארסו שבילה בבית”ר עונה אחת בלבד זכור לטוב בבירה. ארסו העלה אף פוסטים בעברית לפייסבוק ואפילו מגיע כל שנה לביקור בישראל. לשלושת השחקנים הללו ולעוד רבים וטובים היה את מה שצריך כדי לפרוח בבית”ר ולהיות אהובים מאוד בטדי, אולם מאז הועבר המועדון לידיו של משה חוגג, בית”ר מתקשה לפגוע בזרים שלה וברור כשמש שהבעיה היא לא באיכות הכדורגל, כי אם במנטליות הנדרשת כדי להצליח בבית”ר, מקצועית וחברתית. בית”ר מתמודדת העונה עם הרבה רעשים ובלאגנים מצד פרדי פלומיין, ליוואי גארסיה ואנטואן קונטה, אך השיא היה בשנה שעברה עם החלוץ הניגרי, ארון אולנארה.
בית”ר ידעו שהם לוקחים שחקן ששוחרר בשל יחס רע למאמן ובשל בעיות מנטליות, אך ככל הנראה חשבו שהסיכון עשוי להשתלם ושמדובר בשחקן מוכשר על כך קשה לחלוק. הרומן בין השניים הסתיים תוך כחודשיים, 4 משחקים והמון עבירות משמעת, המון.
מאולנארה בית”ר נפרדה בשנה שעברה, אך גם השנה לא שקט בגזרת הזרים בבירה. גארסיה, קונטה ובעיקר פלומיין עושים לא מעט בעיות לרוני לוי ולחוגג. לאחרונה הם אף סירבו במשך תקופה לחתום על מתווה הקיצוץ אשר כל הקבוצה כבר חתמה עליו, ופורסם כי בבית”ר ירושלים הבינו ששני הצרפתים לא מעוניינים כלל להמשיך במועדון, מה שיוביל למכירתם לכל המרבה במחיר בחלון ההעברות של הקיץ.
בתור אוהד, אני מקווה שכל הנוגעים בדבר למדו את הלקח לעתיד ומעתה יביאו לבית”ר שחקנים בעלי אופי דומה לעלי מוחמד השקט אך הקטלני ודיוגו ורדאסקה שנלחם ונתן את כל מה שיש לו למרות ששגה לא מעט פעמים. זה לא סוד שהזרים בליגה שלנו הם נשק אדיר, כזה שעשוי להכריע אליפויות. רק תזכרו בראדה פריצה, מיגל ויטור, קרלוס גארסיה, טוני ווקאמה, ג’ון אוגו, ועוד עשרות ומאות דוגמות של זרים שהיו קריטיים עבור הקבוצה שלהם, שהביאו לה אליפות ברגליים שלהם. אם בית”ר רוצה לעשות את קפיצת המדרגה היא חייבת לפגוע בול בזרים שהיא תביא, הן ביכולתם המקצועית והן בקשיחותם ובעמידותם בלחץ ובמצבים קשים.
הנקודה השלישית היא המעבר מקבוצה למועדון, לשם דבר בכדורגל. משה חוגג הפך את בית”ר מקבוצת כדורגל עם תנאים רעועים וחשבון פייסבוק “מצ’וקמק” ביחס למועדון כדורגל רציני עם מחלקות נוער פרוסות בכל רחבי הארץ, מתחם אימונים ראוי ומצויד היטב, אתרים ורשתות חברתיות פעילים. עם קרקע טובה כזו בית”ר יכולה לפרוח, לגדל ולגלות דור חדש של שחקנים מוכשרים ואפילו להצמיח דור חדש של אוהדים, אוהדים שבאים מאהבה למועדון הכדורגל בית”ר ירושלים ולטוב שהוא מייצג על המגרש ומחוצה לו, על ידי כדורגל טוב ופרויקטים חברתיים כדוגמת התרומה לשחקנית הכדורגל ספיר כדורי שחלתה בסרטן. הבסיס קיים והבסיס נהדר, רק שימשיכו כך ואפילו מעבר לכך.
הנקודה הרביעית, ואולי הכי חשובה כקבוצה, איזון הסגל. בית”ר ירושלים של חוגג חרטה על דגלה ניסיון להצערת הסגל. בפועל, בית”ר הביאה לא מעט שחקנים צעירים מוכשרים אך אליהם מתווספים כמה חבר’ה עם פז”ם בכדורגל, בעיקר הגווארדיה הישראלית בקבוצה – בן חיים, עטר, ורד, ניצן איינבינדר וכו’. אני לא חושב שהם מבוגרים מדי כדי לשחק בצמרת ליגת העל, ההפך הוא הנכון, אני בטוח שלרובם יש עוד שנים לתת בכדורגל שלנו. רק השבוע עלה שוב הראיון של יוסי בניון אחרי זכייתו בגביע עם מכבי חיפה, בו הוא דיבר על כך שבכדורגל הישראלי שחקן שחוצה את גיל ה-30, נחשב שחקן גמור, על אף שזה לא נכון בעליל. שחקנים כמו איינבינדר, ניצן ועטר מוכיחים שזאת שטות, פורחים בבית”ר גם אחרי גיל 30 ובהחלט יש להם עוד הרבה מה לתרום אבל בבית”ר יצטרכו בכל זאת לבצע התאמות ולהבין מתי נכון לתת לשחקנים המבוגרים להוביל את הקבוצה ואת הצעירים שמסביבם, ומתי כן יגיע הזמן להיפרד מהם ולסמוך על הדור הבא שיחליף אותם.
טל בן חיים הבלם, שחגג 38 במרץ האחרון בדרך החוצה מהמועדון, ונראה שמי שיחליפו יהיה אור זהבי, תוצר מחלקת הנוער של הירושלמים. בבית”ר יצטרכו לבצע עוד מהלכים כאלה בשנים הקרובות, והדיוק יהיה חשוב מאוד. לא כל שחקן מגיע לגיל 38 בכושר טוב כמו בן חיים ועדיין יש צורך לחתוך בבשר החי, למרות שהוא עדיין חי, כדי לדאוג לעתיד ולא רק להווה.
זה לא הגיל, זה התרגיל – ורד, עטר וממן במהלך אימון (חשבון הפייסבוק הרשמי של בית”ר ירושלים)
הנקודה החמישית היא חיבור ותקשורת בין המועדון לקהל. מאז כניסתו לתפקיד, מוביל משה חוגג דו שיח עם הקהל של בית”ר, כדי שכולם יהיו מרוצים. חוגג השיק את כרטיס “בית”ריסט” המאפשר לאוהדים לתמוך במועדון באופן ישיר ולהיות שותפים בהחלטות מסוימות כמו בחירת מדי הקבוצה. התקשורת הזו בין הצדדים מביאה להערכה הדדית, ובזכות הרצון לעזור לחוגג לעזור לבית”ר, נרשמה ירידה משמעותית בכמות עבירות המשמעת והקריאות הגזעניות של הקהל הצהוב. כיף לראות את רוב האוהדים עסוקים בלעודד את הקבוצה שלהם בלבד ולא בדברים אחרים שלא קשורים לכדורגל ועל ידי השותפות הזו זה יכול להמשיך כך, רק צריך ששני הצדדים יתאמו ציפיות כדי שלא יתאכזבו, כמו שקרה עם האירוע שניסה חוגג להרים לחברי בית”ריסט, אשר ירד מהפרק בשל חוסר היענות. הרמוניה בין חוגג לקהל, וכן התרכזות של האוהדים בתפקיד שלהם – לעודד, יתנו לבית”ר המון כוח וגב חזק שיעזרו לה להצליח ולנצח במשחקים גדולים שבשנים שלפני כן היא לא הייתה מצליחה לנצח כמו גמר הגביע ב2017-18, או המשחקים המכריעים מול באר שבע באותה עונה.
בהזדמנות זאת אוסיף ואשבח את משה חוגג ואת המהלך המדהים שהוא מוביל בבית”ר. גם אם הדרך לא הכי מושלמת, המטרה והכוונה מאוד טובות. ההתקדמות של המועדון כמערכת שלמה ולא רק כקבוצה היא נהדרת, וכשהוא יצליח להתחרות בצמרת הגבוהה ביותר בארץ, הליגה שלנו רק תרוויח מכך. הלוואי ונראה עוד אנשים בעלי חזון ותשוקה לכדורגל כמו חוגג נכנסים לענף ועוזרים לכדורגל הישראלי לצמצם את הפער מאירופה.

השאר תגובה