פועל בכל רמח איבריו – לי בוייר, ילד נזק שנולד לו בווסטהאם יונייטד

סמוך לתחנת הרכבת התחתית ‘אפטון פארק’ שבלונדון, עומדים זה לצד זה איטליז בשם ‘איסלאמבד הלאל בוצ’רס’ וחנות מזון מהיר בשם ‘דנקן פאי, מאש & אילס’. כלומר – העבר והעתיד של השכונה. מאוד קלישאתי, לא כך? ובכן, כך גם היה לי בוייר, כמו רבים לפניו ואחריו.

בובי מור הוא אחד מאלו שגדלו באזור הזה של לונדון, האזור הפועל, הפשוט, העני, וכמובן שיחק בווסטהאם יונייטד, הקבוצה המקומית, וגם היה הקפטן של נבחרת אנגליה המהוללת שזכתה בגביע העולם בכדורגל בשנת 1966. לרוב הילדים הגרים כיום באזור יש שורשים בפקיסטאן או בנגלדש. אבל אלו לאו דווקא אוהדי הקבוצה. בכל פעם שווסטהאם משחקת בבית, שבים לשכונה גברים לבנים מבוגרים, עוצרים לעתים באחד הפאבים שנותרו במקום, כמעט כולם לבושים בצבעי אדום-כחול של ווסטהאם. באיצטדיון של ווסטהאם באפטון פארק ישנם מספר קטן של פנים כהי עור, ובפרמייר ליג האנגלית אין בכלל שחקנים שמוצאם מתת היבשת ההודית. אבל ווסטהאם, יאמר לזכותה, מנסה להיאבק בתופעה המיסתורית הזו, ורואה בה סכנה קיומית לכדורגל האנגלי.

המועדון נקרא לפעמים ‘האקדמיה לכדורגל’ – כך נכתב מעל לדלת הכניסה שלו – משום שתכניות הנוער המפוארות שלו יצרו מור, ג’ף הרסט ומרטין פיטרס, ששיחקו כולם בנבחרת האנגלית שזכתה באליפות העולם ב-1966. בדרכה שלה, שבה ווסטהאם להיות האקדמיה לכדורגל. קבוצות מקצועניות רבות ברחבי העולם משלמות מס שפתיים להכללתם של הצעירים, מעוטי היכולת, בני המיעוטים, האנשים שאינם יכולים לממן את מחירי הכרטיסים המעוותים. אבל התכנית של ווסטהאם עושה יותר מזה. “התפקיד שלנו אינו להביא את האסיאתים לשערי הכניסה לאיצטדיון”, אומר מיק קינג, המנהל את הפרוייקט. “אנחנו ממילא כבר מוכרים את הכרטיסים לכל המשחקים. התפקיד שלנו הוא ללמד את האנשים לשחק כדורגל”. ילדי המהגרים מוזמנים למגרש הציבורי היחיד בשכונת מעמד הפועלים הזו, ושם מעודדים אותם לשבור את הסטריאוטיפ לפיו “אסייתים אינם יכולים לשחק כדורגל”.

שכונת הפועלים של לי בוייר (Planet Football)

ווסטהאם עלתה לאחרונה לכותרות העיתונים, כשבמסגרת מאמציה למנוע ירידה לליגת המשנה, רכשה את לי בוייר מלידס יונייטד, קשר אגרסיווי שגדל בשכונה. הבעייה שלבוייר כבר יצאו מוניטין של אחד שידוע בעוינותו לאנשים ממוצא פקיסטני ובנגלי, המכונים באנגליה ‘אסיאתים’. ב-1996 הורשע קשר נבחרת אנגליה בהעלבת מוכר מזון מהיר בכינוי גזעני. לפני שלוש שנים, בזמן שכיכב בלידס, הואשם בוייר בצוותא עם חבר קבוצתו ג’ונתן וודגייט, בהכאת אדם ממוצא אסייתי. בוייר זוכה מאשמה, אך וודגייט הורשע. בפני בוייר עדיין תלויה ועומדת תביעה אזרחית. חלק מהאנשים בשכונה מחו על החתמתו של בוייר, אבל באופן כללי הנושא ירד מסדר היום.

“לי בוייר יבוא וילך”, אומר קינג. “התכנית שלנו נמצאת במרחק שנות אור מהשחקנים שמסתובבים להם במכוניות פורשה”. קינג, בן 45, הוא עובד רווחה המוסמך לעבוד עם קהילות ובני נוער, ועובד בעיקר עם קהילות מהגרים – “בריטים חדשים”. “הם מגיעים לכאן במקום לטבוע בשדות המוצפים”, אמר קינג, בהוסיפו ששאיפותיהם של יוצאי תת היבשת ההודית “גבוהות בהרבה” מאלו של חלק מהתושבים הותיקים בשכונה. “הכדורגל משקף את החיים”, אומר קינג. “ברגע שיש לאנשים משהו, הם מנסים להגן עליו. הם לא מתכוונים להיות גזענים. לבנים בני מעמד הפועלים באמת אוהבים את הכדורגל שלהם. הם פשוט שומרים על המקום שלהם במגרשים וביציעים”.

יבוא וילך, בדיוק כמו כולם. בוייר (Chronicle Live)

ווסטהאם היא הקבוצה האחרונה מבין המועדונים הוותיקים באנגליה אשר נוהלה על ידי מייסדיה, ממש עד לא מזמן, רק שבמקרה הזה הן משפחות בוני האוניות. הנהלת ווסטהאם מעודדת את שכניה החדשים לבוא ולבקר. באחד הבקרים, ביקרו תלמידי כיתה ו’ מבית הספר היסודי ‘מונגה’, בחדר ההלבשה של ווסטהאם. קינג בחר בילדים בשם ישמאל ומומימה כקפטנים של שתי הקבוצות. כמה בנות מוסלמיות הסירו את צעיפיהן, לבשו אימוניות ונעלו נעלי התעמלות. “יש לנו נבחרת בנות בבית הספר, וחלק מהן ממש טובות”, אמרה קרולין פק, מורה בבית הספר שהוסיפה כי לא היו כל התנגדויות דתיות “כל זמן שזה נעשה בתוך המסגרת החינוכית”. אחר כך התאמנו שתי הקבוצות על משטח אימונים באפטון פארק, שנראה מטופח ונקי גם בבוקר חורף אנגלי טחוב וקר.

קינג הציג לבנים ולבנות אימוני שליטה בכדור, בהדגישו כי בכדורגל, כמו בחיים, מגיעים להצלחה אחרי שמוצאים את המרחב האישי. עמיתו כריסטיאן לטנזיו, בן 31, ששיחק בעבר בקבוצות נוער באיטליה, הדגים את התרגילים. אחת הכיתות שביקרה במקום גילתה כי לטנזיו אוהב שירה, ובאחד הביקורים הקריאה לו שירים במקום לערוך אימון. אחרי האימון, מבקרים התלמידים במוזיאון ווסטהאם,. שם הם רואים דיאגרמה של השדרן המתאר את אותו יום אלמותי בשנת 1966. ואת התוצאה: אנגליה 4, מערב גרמניה 2. כל ארבעת השערים לאנגליה נכבשו על ידי שחקני ווסטהאם יונייטד.

מאוחר יותר התקיים מפגש על תזונה ואימונים, בו עבדו הילדים בקבוצות קטנות מעורבות. בשעת ארוחת הצהרים הוקרן סרט על עברה של ווסטהאם, ואחריו סרט וידאו נוסף הנקרא “הוציאו כרטיס אדום לגזענות”, בו מופיעים שחקני כדורגל אנגלים מפורסמים. ריו פרדיננד, יוצא המועדון המשחק היום במנצ’סטר יונייטד, סיפר כי למד בבית הספר ביחד עם סטיבן לורנס, שנהרג בהתקפה גזענית לפני עשור, ושרוצחיו מעולם לא הורשעו. איאן רייט, החלוץ האגדי של ארסנל, דיבר על התפתחותו של מלקולם איקס. קווין קיגן דיבר על הצורך בשוויון הזדמנויות.

“הוריהם מתמודדים עם הגזענות מדי יום”, אמר צ’נדר ראג’פוט, אחד המורים המבקרים, “ככל שהדבר נוגע להם, הם אזרחים סוג ב’ במדינה הזו”. ראג’פוט, ממוצא הודי, אמר כי לפני למעלה מעשרים שנה צפה במשחק כדורגל בלונדון “ביחד עם כמה חברים לבנים שלי, והזדעזעתי מהדברים שהאנשים אמרו. לומר לך את האמת”, הוא מוסיף, “אף פעם לא חזרתי למגרשי הכדורגל”.

הילדים התבקשו לתת דוגמאות לסטריאוטיפים. אחת הבנות אמרה, “רק גברים יכולים לתקן מכוניות”. אחד הבנים אמר, “רק נשים יכולות לבשל”. כמה שבועות לפני כן, כך סיפר קינג, “אחד הילדים, בסביבות גיל 11, אמר כי הוא מושפע מכך שווסטהאם שילבה בשורותיה את לי בוייר. עניתי לו שהוא רשאי להחזיק בדעה משלו”.

קלישאתי, מרגש, מלא בסטריאוטיפים (The Mag)

פרוייקט ווסטהאם אינו מיועד למציאת בובי מור הבא או אפילו לי בוייר הבא. הוא יסתפק בהכשרת שחקנים ואוהדים – ואולי מורים נוספים כדוגמת איפטחאר אחמד, העובד בצוות של קינג. אחמד היגר לאנגליה מבנגלדש כילד, ושיחק בליגת הנוער ביחד עם בוייר. “הוא לא היה כל כך טוב”, אמר אחמד, “ואז יום אחד ראינו אותו משחק בטלוויזיה, ומאד הופתענו לראות כמה הוא השתפר. כשחקן, יש לו איכויות. אני לא מתנגד לכך שווסטהאם החתימה אותו משום שאני אוהד של ווסטהאם. אבל כבן אדם, אני לא מעריך אותו. הוא היה מעורב בתקריות גזעניות. קיימת דאגה רבה בקהילה לגבי העניין הזה”.

ואולי ווסטהאם, למרות התדמית הקשה שלהם, מתאימה לתפקיד הזה. בשנות ה-60 הם היו מהראשונים לתת את הערצתם לכוכב שחור – קלייד בסט מברמודה – שכיכב בוווסטהאם. האוהדים אינם מלאכים, חולצות “בוייר זכאי” נמכרות לאוהדים מחוץ לאיצטדיון. אבל כשווסטהאם תמצא את סוף סוף את השחקן הראשון שלה שמוצאו מתת היבשת ההודית, האוהדים הוותיקים ילמדו לאהוב אותו, ויגיעו לאיצטדיון מהפרוורים הרחוקים, כדי ללבוש את צבעי האדום כחול.

לי בוייר הוא הדוגמה הקלאסית לדבר כזה. ילד נזק, אם נהיה עדינים, זה הכינוי שראוי לשחקן כה חמום מוח, אגרסיבי, לא אחראי. ועדיין, שחקן כמו מחושב, מחונן, פראי בצורב שמרתק לצפות בה. שחקן שנותן את הלב והנשמה על המגרש – שחקן שיתן הכל עבור המועדון שלו. דנ”א של ווסטהאם, רק חבל שאת רוב הקריירה הוא לא העביר שם. ומה בנוגע לקריירת האימון? כרגע זה רחוק מלזרוח, אבל מי יודע – אולי ילד הנזק של ווסטהאם יחזור?

אולי הוא עוד יחזור (Sports News Instant)

תגובה