Untitled-1

נוהרים לניצחונות

איזה שבוע חלומי עבר על אוהדי הכדורגל הישראלי בארץ. הנבחרת שלנו, שברוב הזמן משמשת כמושא ללעג ולמראה של חוסר המקצועיות הספורטיבית שקיימת בישראל, סוף סוף הצליחה לעשות את הבלתי יאומן, ולתפוס את המקום הראשון בבית שהיא מתמודדת בו. אז מה אם מדובר בבית שמורכב משלוש נבחרות, למי אכפת?! מקום ראשון זה מקום ראשון. עם יכולת טובה מאוד מול סקוטלנד וניצחון שהראה אופי מול אלבניה, לאוהדים הישראלים בהחלט יש במה להתגאות, גם אם זה יהיה לזמן קצר מאוד. בעיניי, הניצחונות האלה מסמלים הרבה יותר מסתם נקודות שנצברו בליגת האומות. אלו הם ניצחונות גדולים של דו הקיום, השילוב בין שלל הדתות העמים והמגזרים, שבכל יום ויום מתערער עוד קצת בעזרתם האדיבה והנלהבת של הצדדים השונים. ניצחונות שכל אזרח במדינת ישראל יכול להיות גאה בו – שישה בני מיעוטים (חמישה ממוצא ערבי-מוסלמי, אחד ממוצא צ’רקסי-מוסלמי)  דומיננטיים, שהיו חלק בלתי נפרד מהניצחונות של הנבחרת, וארבעה מהם שהיו מעורבים בשלושה שערים מתוך כל הארבעה שישראל כבשה. כמה גרוטסקי – ישראל, מדינה שממוקמת ביבשת אסיה, מתחרה במוקדמות אליפות אירופה, כשמאמנה אוסטרי, נעזרת בשחקנים ממוצא ערבי-מוסלמי, אחד מהם גם מדבר עם המאמן אוסטרית, והקפטן שלה הוא צ’רקסי-מוסלמי ששירת בצבא, שמתנגד יחד עם שחקנים נוספים לשיר את ההמנון – אך דווקא החיבור של כולם יחד, הוא מה שגורם לחיבור ונחת בין העמים, ואולי שם לרגע את כל הסכסוך הישראלי-פלסטיני בצד. לכיבוש הזה, תהיו בטוחים, אין מתנגדים בשום מקום שבעולם. 

הדרך ללב הקונצנזוס ארוכה ומפותלת

למצב הנוכחי של שילוב ערביי ישראל שבאמת נמצא בשיאו, לא הגיעו בן רגע.

מפי מאמרו של הסוציולוג ד”ר תמיר שורק, אשר סוקר את ההתפתחות ההיסטורית של הכדורגל הערבי-הפלסטיני, השילוב של הכדורגל הישראלי והערבי החל עוד בהקמת ההתאחדות בשנת 1928, שאז עוד נקראה “התאחדות ארץ ישראלית למשחק כדור רגל”. יוסף יקותיאלי, האדם שלקח על עצמו את הקמת ההתאחדות, הגיש לראשונה ב-1925 בקשת קבלה מטעם הסתדרות מכבי לפיפ”א, אך היא נדחתה כיוון שלא היה ייצוג של כל מי שחי באותה התקופה בארץ. באותה השנה הוקם ארגון הפועל, ובנוסף לניסיונות, התחיל גם הסכסוך בין הגופים. לאחר שהצליח יקותיאלי לגשר בין הפועל ומכבי, המכשול האחרון היה הוספה של מועדון ערבי. כאשר היה נראה שדווקא המהלך הולך לכישלון כיוון ששום מועדון ערבי לא הסכים להיות חלק מההתאחדות , אבארהים נוסייבה, שהיה מזכיר של ‘א-נאדי א-ריאצ’י אלאסלאמי’ (מועדון הספורט האסלאמי) מירושלים, הצטרף בשל קשריו עם יקותיאלי. וכך, בשנת 1928 התקיימה הישיבה הראשונה של ההתאחדות. כשנה לאחר מכן, ב-1929, פיפ”א אישרה את הבקשה והתאחדות הכדורגל הישראלית התקבלה כחברת קבע בארגון פיפ”א העולמי.

לאחר מכן, בעקבות חוסר ייצוג של הקבוצות הערביות ידי ההתאחדות, הוקמה בשנת 1934 “התאחדות הספורט הפלסטינית הכללית”, אשר ניסתה לקדם לא רק את הכדורגל, אלא את הספורט הערבי-פלסטיני בפרט, אך הופסקה כתוצאה מהמרד הערבי הגדול שפרץ בשנת 1936. הרצון הערבי להקים ארגון ספורט משלו לא פסק, ובשנת 1944 יזם “מעודן הספורט הלאומי” אשר שכן ביפו את הקמתה של התאחדות הספורט הערבית פעם נוספת. ההתאחדות הקימה ליגת כדורגל ארצית אשר חולקה לשישה אזורים, והאלופה בכל אחד מהם הגיעה לאליפות פלסטין. שילובם של יהודים בליגה היה פסול ואסור בהחלט. הליגה זכתה לתמיכה אדירה מהבכירים הפלסטינים שהיו אורחי כבוד במשחקים החשובים. גם הקשר עם מדינות ערב השכנות היה טוב, וספורטאים ערבים יצאו לתחרויות במצרים, ירדן, סוריה לבנון ואיראן. הדבר נתקל בהתנגדות של ההתאחדות הכללית, שהטילה וטו על משחקים כנגד הנבחרות שהקימה ההתאחדות הערבית. הוצעו מספר אפשרויות לפיתרון, ביניהן קבלה של ההתאחדות לפיפ”א, שגם מאמץ זה נתקל בהתנגדות של ההתאחדות הכללית.

אך השינוי הגדול התחיל לאחר מלחמת העצמאות  וההשפעה הגדולה הייתה בסוף שנות ה-50′ ותחילת ה-60′. בעקבות המלחמה, התשתית הספורטיבית הפלסטינית קרסה, ואת החור הגדול מילאו גופים שניצלו את הספורט לקידום פוליטי במדינה.

לטענתו של ד”ר שורק, הגורמים המרכזיים שהשפיעו על ההתפתחות של הספורט הערבי בישראל היה השינוי במבנה התעסוקתי והאינטרסים של הממשלה וההסתדרות. בעקבות המלחמה והפקעת הקרקעות, גברה התלות של החברה הערבית במשק הישראלי, שגרם לתהליך פרולטריזציה, כלומר הפיכת מעמד הביניים למעמד פועלים. בעקבות השינוי, הערבים החלו לקבל שכר על עבודתם, בניגוד לעבודה החקלאית שאפיינה אותם עד אז. העבודה בשכר יצרה הבחנה ברורה בין זמן פנוי לזמן עבודה, והביא לעיסוק מוגבר בפעילות ספורטיבית כפעילות פנאי. ההשפעה הנוספת הייתה השפעה על הערכים והמרקים החברתי בכפר. כיוון שנותקו מחיי הכפר המסורתיים, הגיעו ניסיונות יזומים של צעירים ערבים לארגן את החברה מחדש סביב מוקדים חלופיים – כלומר מועדוני ספורט. הדבר גרר התנגדות עזה של המנהיגות המסורתית – ” המראה של גברים צעירים חשופי גוף מתרוצצים אחרי כדור ללא מטרה, נחשב בעיניהם במקרה הטוב בזבוז זמן, ובמקרה הגרוע פעילות ‘לא גברית’ מופקרת”.

מפא”י, המפלגה השולטת באותה התקופה הפעילה את המחלקה הערבית של ההסתדרות, שעזרה ותמכה לצעירים הערבים בפעילותם הספורטיבית, אשר היה מתוסכל מהעימותים עם הערבים המסורתיים והמבוגרים. מפא”י בעצם השתמשה במחלקה הערבית לצבירת עצמה פוליטית.

בראשית שנות ה-60′ ההסתדרות מחליטה להקים עשרות סניפים של ‘הפועל’ וגם של ‘מכבי’ ביישובים הערביים, ובעצם פתחה את השתתפותם של האזרחים הערבים בליגת הכדורגל הישראלית. הקבוצה הבולטת של אותם שנים הייתה הפועל בני נצרת, ששיחקה לראשונה בליגה ג’ ב-1960, וארבע שנים מאוחר יותר עלתה לליגה א’, שהייתה אז הליגה שנייה בחשיבותה, ושחקנים ערבים הופיעו לראשונה בליגה הבכירה.

יחד עם החלטות ממשלתיות לקידום הספורט והכדורגל במגזר, הענף המשיך להתפתח, לאורך שנות ה-70′ וה-80′ כיכבו בליגה עלי עות’מאן, ריפעת (ג’ימי) טורק וזאהי ארמלי, שגם זומנו לנבחרת והם לעד יישארו חלק בלתי נפרד מאותה התקופה.

אך השינוי המשמעותי ביותר שגרם לכניסתם של השחקנים ללב הקונצנזוס הגיע בשנות ה-90′, כאשר הפועל טייבה הייתה לקבוצה הערבית הראשונה שהשתתפה בליגה הבכירה. למרות שירדה ליגה לאחר עונה אחת בלבד, יותר קבוצות ערביות העפילו לליגות הביניים, ונראה היה שהעלייה שלה פתחה את השער לכניסתן של הקבוצות והשחקנים לרמה הגבוהה של הכדורגל הישראלי – וואליד באדיר ונג’ואן גרייב, שהיו לערבים-ישראלים הראשונים ששיחקו מחוץ לגבולות הארץ ועוד בליגת הכדורגל הטובה בעולם – הליגה האנגלית, אחי נצרת ואיחוד בני סכנין שעלו לליגה הבכירה והזכייה של האחרונה בגביע המדינה, שהפכה לקבוצה הראשונה מהמגזר שזוכה בתואר. כמו כן, כיום, עשרות שחקנים מהמגזר משחקים בליגה הבכירה ומככבים בה, שחקנים רבים משחקים בשלל קבוצות הנוער בארץ, וגם בגזרת האימון, סלאח חסארמה הפך למאמן נבחרת נערים ב’ ובכך הפך למאמן הערבי הראשון בהיסטוריה של נבחרות ישראל.

השוני בכדורגל ובספורט משאר תחומי החיים בישראל הוא שההצלחה של בן אדם תגיע אך ורק בגלל יכולתו, שלא כמו בתחומים אחרים, שם לעתים ההצלחה תהיה מעורבת במניעים פוליטיים או אידיאולוגיים. חשוב להבהיר, אנשים רבים מהחברה הערבית שמשחקים בענף מלינים על כך ששחקן ערבי צריך להיות הרבה יותר טוב משחקן יהודי, אך כיום עם שילובים של הסוכנים והמעטפת הגדולה, הפערים הצטמצמו מאוד. כך נוצר מצב שבו השחקנים הערבים הם שחקנים לגיטימיים ומובילים בליגת העל ברוב קבוצות הליגה (למעט בית”ר ירושלים) וגם באירופה – מואנס דאבור, כובש בצרורות בליגה האירופית, באוסטריה ונחשב לנציג הבכיר ביותר שלנו כיום, בירם כיאל, נציגנו היחיד בליגה האנגלית שמשחק בברייטון, כנ”ל לגבי טאלב טוואטחה שעושה זאת בליגה הגרמנית, נאתכו ששנים שיחק בצמרת הרוסית וכעת נמצא באולימפיאקוס.

ג’ימי טורק ועלי עות’מאן (האתר הרשמי של ההתאחדות לכדורגל)


מדוע דווקא הם? הרי יהודים יש פה בשפע!

את הנקודה הסביר מרק ורטהיים, ד”ר למדעי הכדורגל, שעובד באקדמיית הכדורגל הגרמנית לאתר “מקור ראשון”: “ההיבט הגופני הופך להיות מרכזי. גנטית אין להם יתרון, אבל היתרון הוא דווקא סביבתי. האוכלוסייה החלשה רואה בכדורגל פתח להצלחה חברתית, לקבל תגמול כספי הולם. למגזר הערבי יש את הדחף להתפתח וללמוד. ההורים משקיעים.

בכפרים הילדים לא רובצים מול מחשב או מול הפלייסטיישן. זה גורם להם להיות בתנועה טבעית. כשהם באים לאבחונים הם מבצעים דברים שילדים יהודים לא יכולים לבצע היום. אם תיתן לילד ערבי לקפוץ 10 פעמים על רגל אחת הוא יעשה את זה בלי בעיות. ילד יהודי לא מסוגל לזה היום. יכולת החשיבה עם הכדור איטית מאוד, אבל יכולת התנועה עם הכדור מהירה מאוד. זה לא עניין של כוח אלא טבעיות של תנועה. הם השתנו ואנחנו לא”.

אפשר גם להסתכל על כך מהבחינה הסוציולוגית – כפי שפרופ’ אמיר בן פורת, סוציולוג ספורט ניתח במאמרו על השפעת הכדורגל על החברה הערבית:

“השתתפותם של שחקנים ערבים בנבחרות הלאומיות שינתה את פני הנבחרות ואת דמותן. הן היו ל’נבחרת ישראל’ ולא עוד לנבחרת הלאום היהודי־ציוני. אגב, תהליך זה הלך והתעצם כאשר בשנים מאוחרות יותר החלו להשתתף בנבחרת גם שחקנים ‘גויים’ אירופים או אפריקנים — את המדים הכחולים־לבנים לובשים כולם, את ההמנון שרים רק השחקנים היהודים. בלא כוונה תחילה (ואולי דווקא מתוך התעלמות מכוונת) הייתה נבחרת הכדורגל לדבר הכי ישראלי שיש.

בעבור הערבים, השתתפות שחקנים מקהילתם הייתה עדות לכך שלמרות המדיניות המפלה מצד המדינה ישנו מסלול מוביליות, אמנם צר, אך מזמין. שלא כמו בשנות החמישים, שבהן ‘שותפו’ בחנים פוליטיים בקביעת הרכב הנבחרת, ההזמנה לשחק בנבחרת הכדורגל של ישראל בשנות השבעים והשמונים הסתמכה כל כולה על יכולות השחקן. מסלול המוביליות של שחקן כדורגל ערבי התגוון: בדרך כלל החל המסלול הזה במועדון יהודי מהליגה הבכירה שרכש את השחקן הערבי ממועדון ערבי, או טיפח אותו במסגרת קבוצת הנוער שלו. שחקנים ערבים ‘טלנטים’ הפכו למוצר מבוקש במועדונים יהודיים. המדינה נהנתה מרווח משני — השתתפות הערבים בנבחרת ישראל הוצגה כעדות לפתיחות ולשוויוניות של החברה הישראלית. ולראיה, כאשר להטו המוזות של הכדורגל באצטדיון הגדוש אוהדים נלהבים, ערבים ויהודים ‘נלחמו’ יחדיו לטובת הנבחרת הלאומית. שחקני כדורגל ערבים לבשו את מדי הכחול-לבן של הנבחרת, וגם אם לא שרו את ההמנון, הם היו ראויים כי ‘אם הם תורמים אז שישחקו’ “

ובתקופה שלנו, כפי שכבר נאמר, אנחנו חווים את השיא של שיתוף הפעולה לאורך השנים. הנבחרת מנצחת, יש מעורבות של כולם והכל אידילי. מי שתורם לכך הוא הצוות האוסטרי שהגיע לכאן – ווילי רוטנשטיינר כמנהל הטכני של ההתאחדות ואנדי הרצוג, המאמן. היתרון שלהם הוא שהם אינם מושפעים מהמצב הפוליטי-בטחוני במדינה, אין להם צד והם בוחרים את הסגל אך ורק על פי היכולת, דבר שלא בהכרח היה קורה אם היה מאמן מקומי. כשנשאל הרצוג בראיון עם בן מיטלמן בחדשות ערוץ 2 על מי מהשחקנים מוסלמי, הוא אפילו לא ידע לנקוב בשמותם.

נאתכו ודיא סבע במשחק מול סקוטלנד (Press and Journal)


הקצנה היא שם המשחק

כפי שאנחנו מכירים מקרוב, שיח קיצוני ואלים לעתים “משתלט” על אמצעי התקשורת. בין אם מדובר בהקצנת הדעות וברצון של אנשים רבים להישאר בתודעה ובשיח היום-יומי, בין אם מדובר בדעותיהם האמיתיות ואפילו אם מדובר בערבוב של שתי הסיבות, ישנם אנשים שבאים בביקורת קשה כלפי דו-הקיום שמתבצע בישראל, וספציפית גם בנבחרת הכדורגל שלה.

ארגון “לה פמיליה” הגזעני מכתיב את סדר היום בנושא בבית”ר ירושלים כבר שנים רבות, עם “אי שביעות הרצון” שלו בלשון המעטה להוספת שחקן ממוצא ערבי/ מוסלמי לבית”ר.  ניתן לראות זאת במדויק בסרטה המצוין של מאיה זינשטיין, “טהורה לעד” שזכה לאחרונה בפרס האמי היוקרתי, כאשר ניתן לראות במפורט את הצעדים וההליכים האלימים של הארגון כנגד הקבוצה וסמליה, בעקבות הבאתם של שני השחקנים המוסלמים-צ’צ’נים היחידים שהיו בקבוצה מאז ומעולם, זאור סדאייב וג’בראיל קדאייב. אך כיום, בעידן החדש של משה חוגג, הוא כבר טען שברצונו להביא שחקן ערבי ישראלי שמתאים או שחקן מוסלמי ברמה גבוהה מחו”ל. כמובןשאנשי “לה פמיליה” לא תומכים נלהבים של הרעיון, אך בעקבות התמיכה הכלכלית וההשקעה האדירה שמשקיע חוגג בקבוצה, בשילוב עם הבאת רבנים שיסבירו לחברי הארגון שברובם מאמינים, את ההיגיון הבריא שעומד מאחורי גם ברמה הדתית-רוחנית, ייתכן והדבר יקרה יותר מהר מכפי שחשבו. ברשת החברתית, בית”ר כבר פרסמה סרטון ובו מוצגים בני מיעוטים שונים המשחקים בקבוצות הנוער השונות.

https://www.facebook.com/BeitarFcJerusalem/videos/300334004098358/

כאשר נאתכו מונה לקפטן הנבחרת במרץ האחרון, אייל ברקוביץ’ טען שכיוון שהוא לא שר את ההמנון, הוא אינו יכול להיות קפטן הנבחרת. זאת, למרות שביברס נאתכו שירת בצה”ל ואביו היה סגן ניצב במג”ב ששירת במשך כ-30 שנה במשטרה.

גם במשחק נגד סקוטלנד, נוצר וויכוח בין אלירן עטר לבין דיא סבע, כאשר השניים מיעטו למסור אחד לשני, גם כאשר היו במצבים טובים לכיבוש. הוויכוח הגיע לכדי כך שאלירן עטר נתפס בעדשת המצלמה צעק לכאורה לעברו של דיא סבע “ערבי מסריח”. בריאיון לחברת החדשות, ג’ימי טורק התייחס לטענה שדבריו נאמרו בשל חוסר חכמה: “למה אני צריך לסבול מחוסר החכמה שלו? למה להביא את הדברים המגעילים האלה למגרש? צריך ללמד אותך לפני שתהיה שחקן קודם כל תהיה בן אדם. יש השפעה של הפוליטיקה על המשחק, רואים את החוקים בנושא, התבטאויות של ראה”מ שבמצבים מסוימים מדבר נגדנו ושרים שמדברים נגדנו וזה משפיע, אין מה לעשות”

(Medium)


ומה טומן בחובו העתיד?

אז למרות האנשים שתמיד ינסו לקלקל את השמחה, העתיד של הנבחרת תלוי בשיתוף הפעולה שלנו עם בני המיעוטים. שילובם בכדורגל ובספורט, משמע שילובם בחברה. מתן תקווה לאותו הילד הקטן מהכפר קמה שראה את הבן של השכנים שלו מככב באירופה. כי כשנבחרת ישראל הנוכחית מנצחת, גם שלומי מתל אביב מנצח וגם עאבד מאום אל פאחם. גם ג’ון הדתי, העולה החדש מאנגליה שבדיוק השתחרר משירות בשייטת, וגם סמיר ממג’ד אל כרום.

ايل ايل إسرائيل!

תגובה