להבת ההצלחה

קצת על המאמן, המנהל והנשיא האגדי, עם השיער האדום על ראשו והצבע הירוק בנשמה

0

גרג פופוביץ’, ביל בליצ’ק, ניק סייבן, אלכס פרגוסון, פיל ג’קסון. כל החמישה האלה הם דוגמאות מצויינות למאמנים גדולים בתחומם, מאמנים שיצרו קבוצות דומיננטיות לאורך שנים, או במילה אחת – שושלות. אבל הדרך היחידה בה כל אחד מהם, עם תרבות ההצלחה, הווינריות והמצויינות שהנחילו במועדונים שלהם, בכלל מתקרב לגדולתו של רד אורבך, היא ההשפעה העצומה שהייתה לו על כל אחד מהם ולמעשה על כל מאמן ספורט מאז ומעולם. רד אורבך הוא פורץ דרך, הראשון מסוגו. הוגה הפאסט ברייק. אבי הכדורסל הקבוצתי המודרני. אחראי על השושלת הראשונה בהיסטוריה, והאדם המעוטר ביותר בכדורסל האמריקאי אי פעם – הכי הרבה תארים כמאמן, ג’נרל מנג’ר ונשיא.

ארנולד ג’ייקוב אורבך נולד בברוקלין בשנת 1917, לאב מהגר רוסי ואם מקומית. את ילדותו כולה בילה בשכונת וויליאמסבורג בברוקלין, על מגרשי הכדורסל. את הכינוי “רד” הרוויח בזכות שיערו האדום הנראה כלהבה על ראשו, שהיא עצמה נראתה כמו תוצאה של המזג החם שלו. אחרי שנותיו בתיכון, כשבאחרונה שבהן הוא נבחר לקבוצה השנייה של ברוקלין על ידי עיתון מקומי, הוא זכה במלגה באוניברסיטת ג’ורג’ וושינגטון, בעיר, ניחשתם נכון, וושינגטון. אורבך לא המשיך למקצוענים אחרי שנותיו כשחקן מכללות מצטיין, אך בשנים אלה הוא התחיל להגיע לתובנות שיקבעו את סגנון האימון שלו לזמן רב אחר כך.
רד הבין כמה מסוכנים הם שלושה שחקנים שתוקפים את הסל מול שני שחקני הגנה שרצים לאחור. הוא ביסס רבות את ההתקפה שלו על העיקרון הזה. אחרי תקופות קצרות בתיכונים בוושינגטון, הוא אימן שלוש שנים את קבוצת חיל הים האמריקאי, עד שהבחין בו בעל ההון מייק יוליין, ששכר אותו לקבוצתו, הוושינגטון קאפיטולס. הקאפיטולס של 1947 הייתה קבוצה מהירה ומלהיבה, שניצחה 49 משחקים לעומת 11 הפסדים וגם החזיקה ברצף של 17 ניצחונות, שיא שנשבר רק 22 שנה אחר כך. בפלייאוף, לעומת זאת, הפסד בסיבוב הראשון סיים לוושינגטון את העונה – הפסדים כאלו אפיינו את השנים המוקדמות של קריירת האימון המפוארת הזו.

כמה שנים, הפסד גמר אחד לג’ורג’ מייקן והלייקרס(אז במינאפוליס), ושתי התפטרויות עקב מחלוקות עם שני בעלים שונים אחר כך, הבעלים של הבוסטון סלטיקס העניים והחלשים חיפש דרך להוציא את קבוצתו מהבוץ. במפגש עיתונאי ספורט מרחבי בוסטון, הומלץ לבראון המאמן חם המזג שהרגע התפנה אחרי סכסוך מקצועי עם הבעלים של הטריי-סיטי בלקהוקס. בראון, שטען אז שהוא “לא יודע דבר על כדורסל”, הקשיב להמלצה והביא את אורבך להציל את המולדת.

בואו לקבל את החדשות החמות
לא רצה אותו בהתחלה. אורבך וקוזי(Fifteen Minutes With)

דראפט 1950 היה בסימן החלטות נועזות של אורבך, שהיו חלק בלתי נפרד מהמורשת שלו. הראשונה, שקיבלה ביקורת עוצמתית מהקהל, הייתה הויתור על הגארד המקומי הנפלא, בוב קוזי. אורבך סבר שלקוזי חסר קור הרוח שהוא דורש, ולכן לא לקח אותו בדראפט למורת רוחו של הקהל המקומי. ההחלטה השנייה הייתה בעלת השפעה קצת יותר רחבה – הוא בחר את צ’אק קופר, האפרו-אמריקאי הראשון שנבחר בדראפט האןביאיי. מעשית, הפעולה הזאת שברה לחלוטין את “מחסום הצבע” בכדורסל, מקום בו אותו מחסום נשבר מוקדם יחסית.
אחרי שבוב קוזי סירב ללכת לקבוצה אליה נבחר, הבלקהוקס אותם מכיר אורבך מצויין, והקבוצה הבאה שלו התפרקה, הכדורסלן המלהיב הגיע בסופו של דבר לסלטיקס. ביחד עם הסנטר אד מקולי והסקורר המצויין אותו אורבך כבר הכיר מוושינגטון, בונס מקיני, הם הרכיבו את הליבה של קבוצה שסיימה במאזן 39-30 ועלתה לפלייאוף, שם הפסידה לניקס. למרות ההפסד, קוזי הוכיח לאורבך שהוא הרבה יותר ממסוגל להיות חלק מהקבוצה שלו, ולמעשה היה הפליימייקר המצטיין הראשון של האןביאיי. “הודיני של הפרקט” קראו לו בבוסטון, תוך שהוא הוביל את התקפת הפאסט ברייק המלהיבה של הסלטיקס בשנות החמישים.
הייתה רק בעיה אחת – הסלטיקס הפכו לנושא צחוק בכל הליגה כאשר התקשו מאוד בפלייאוף בכל עונה מחדש. התוספת של הגארד ביל שארמן בדראפט 1951 הפכה את הקבוצה חמהירה ומפחידה אף יותר, אך בפלייאוף היא לא הצליחה מעולם, עם מאזן של 10-17 בפלייאוף בין 1951 ל-1956. בוב קוזי הסביר את זה מצויין – לקבוצה לא נשאר אוויר לסוף, והיא פשוט לא הצליחה להגיע לרמה הרגילה שלה בפלייאוף. המסקנה הייתה ברורה. אורבך היה צריך סנטר גדול, שיודע להוריד ריבאונדים, למסור הלאה, ולסגור משחקים. ואין ספק – הוא מצא לו אחד כזה בדראפט 1956.

האיש שהתחיל הכל באמת. (NY Daily News)

השושלת התחילה ממש כאן. טרייד ששלח את אד מקולי ורוקי נוסף לסט לואיס הוקס, הביא לבוסטון את הסנטר ההגנתי ביל ראסל, אותו רצה אורבך כבר הרבה לפני הדראפט. שני חברים עתידיים בהיכל התהילה, קיי.סי ג’ונס וטום היינסון הצטרפו לקבוצה באותו הדראפט. רעיונות כמו העדפת ההגנה על ההתקפה, כדורסל קבוצתי, הגנתי ופיזי, ושאיפה לגרום לאיבודי כדור, היו מהפכניים בזמנו, והם הפכו את הקבוצה לאחת החזקות בליגה. לאור כישלונות בפלייאוף ובשלבי הסיום של המשחקים, בוסטון הפכה לקבוצה ששמה דגש רב על כושר גופני וקשיחות פיזית. הרבה איבודי כדור שהפכו למתפרצות הכל כך קטלניות של אורבך. ריבאונדר מהטובים בהיסטוריית המשחק שידע לתת את האאוטלט בעצמו או להשאיר את הכדור לאחד המוסרים הטובים בהיסטוריית המשחק. ובנוסף להיותו ריבאונד גדול, היכולת של ראסל בהגנת הצבע גרמה ליריבות לזרוק ממרחקים גדולים יותר – מה שכמובן גורם לריבאונדים ארוכים יותר, ומתפרצות. החשיבות של רול פליירס גם כן היה תחום אותו אורבך גילה לראשונה – ג’ון האבליצ’ק היה השחקן השישי הראשון בהיסטוריית הליגה, ואחריו הגיע אחד לא פחות טוב, דון נלסון. השושלת הראשונה בהיסטוריה של הליגה נבנתה ממש כך. הסלטיקס של ביל ראסל ורד אורבך זכתה בתשע אליפויות ב-11 עונות, כולל שמונה רצופות. זאת בניגוד לשש השנים שלפני כן, בהן בוסטון עלתה בכל עונה לפלייאוף אך לא זכתה בתואר.

אחרי הפסד במשחק מספר 1 של גמר 1966, אורבך הכריז על מחליפו בתפקיד המאמן – ביל ראסל, שהפך למאמן-שחקן, בזמן שאורבך עבר לתפקיד ניהול ובניית הסגל בלבד. את אותו הגמר ניצחה בוסטון בשבעה משחקים, ואורבך עזב את תפקיד המאמן על המגרש בשיא. ראסל הוביל את בוסטון לשתי אליפויות נוספות, ואורבך המשיך לבנות את הסלטיקס המזדקנים מחדש, עם שחקנים חדשים כמו דייב קאוונס, ג’ו-ג’ו ווייט, ופול ווסטפאל. אורבך לא היה מוכן לתת חוזים גדולים לשחקנים שדרשו אותם, ביניהם פול ווסטפאל וצ’ראלס סקוט, לאור הבקשות שלהם למשכורת גבוהה יותר מזו של דייב קאוונס. הם נשלחו בטרייד, וזה עלה לקבוצה בניצחונות. אורבך הודה בטעותו מאוחר יותר, למרות שבשנת 1976 זכתה בוסטון בתואר ה-13 שלה.

1978 הייתה שנה קשה עבור אורבך וקבוצתו. ג’ון האבליצ’ק פרש, והסלטיקס סיימו במאזן שלילי את שתי העונות הבאות אחר כך. סכסוכים רבים עם בעלים שונים גרמו לאורבך לשקול ברצינות מעבר לניו יורק ניקס. אך בסופו של דבר הוא השתכנע על ידי הקהילה בבוסטון להישאר, ובפרט על ידי נהג המונית שלו בשדה התעופה שהתחנן מפניו להישאר. הוא יצא בהצהרה: “אני לא הולך לשום מקום, אנחנו נחתים את לארי בירד ונחזור לפסגה”.

ועוד איך חזרו. (Bleacher Report)

למרות שלבירד עדיין נשארה שנה במכללות, הוא הגיע לסיכום עם הסלטיקס לגבי חוזה הרוקי היקר בהיסטוריה באותה תקופה. אורבך הבין שזו הזדמנות שהוא לא יכול לפספס ושבר את חוקי המשכורות שלו עם חוזה הרוקי של בירד. בשנת 1980 קרה המהלך הזכור ביותר של אורבך מימיו כג’יאם. הוא הצליח לשכנע את הווריורס לבצע טרייד שמעביר אליו את רוברט פאריש ובחירה מספר 3 בדראפט, תמורת בחירה מספר 1 ובחירה מספר 13. עם הבחירה השלישית, הביא אורבך את קווין מקייל, השחקן שתמיד רצה, ובכך יצר קו קדמי ששלט לחלוטין בשנות השמונים – בירד, מקהייל, פאריש. השלישייה זכתה בשלוש אליפויות בשנות השמונים, ועלתה לארבעה גמרים רצופים בין 84 ל-87.

הביג 3 המקוריים. (wbur.org)

אורבך עזב את תפקידו כג’נרל מנג’ר והפך לנשיא המועדון בשנת 1984. שנתיים אחר כך, טרייד שנוי במחלוקת שלו העביר את ג’רלד הנדרסון לסיאטל תמורת בחירת הדראפט שלה, בה השתמש בסופו של דבר אורבך כדי לקחת את ילד הפלא של המכללות באותה תקופה, לן ביאס. אבל, עם כמה שהיה ביאס מוכשר, החיים האישיים שלו היו צרה צרורה ואחרי יומיים בלבד הוא נפטר ממנת יתר של קוקאין. המוות הפתאומי שלו ושל רג’י ג’ונס כמה שנים אח”כ, היו גורם מפתח בנפילה של הקבוצה. הבוסטון סלטיקס לא הגיעו יותר לגמר בתקופת חייו של אורבך, שהיה סגן יו”ר המועדון עד פטירתו מהתקף לב בשנת 2006, בגיל 89.

רד אורבך היה הראשון בהרבה תחומים. גם בכדורסל, הוא הגה רעיונות שהיום הם חלק בלתי נפרד מהמשחק. הקבוצה באימונו הייתה השושלת הראשונה, ואף מועדון ספורט בארבע הליגות הגדולות בארה”ב לא התקרב לשמונה זכיות רצופות. עשרה שחקני היכל תהילה שיחקו אצלו כשהיה מאמן, ועוד כמה נוכחיים וגם עתידיים שיחקו בקבוצות שהוא ניהל. וכמובן, גם מבחינה חברתית אורבך תרם מאוד לשינוי התפיסה, כאשר גם בחר את האפרו האמריקאי הראשון אי פעם בדראפט, וגם בשנת 1964 פתח עם החמישייה האפרו-אמריקאית הראשונה. הוא דמות נערצת ברמת פולחן בבוסטון, מודל להשראה לכל איש ספורט שהוא, וייזכר לעד בתור אחת מהדמויות החשובות ביותר בספורט.

האיש והסיגר. (Cheap Humidors)
בואו לקבל את החדשות החמות
בואו לקבל את החדשות החמות
מגזין סופ"ש במייל עם כל הכתבות החמות ב-JSPORT הרשמו עכשיו
תוכלו להסיר את המייל בכל עת

השארת תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם