לא תמיד הכל עובר חביבי

לפני שנה בזמן הזה כתבתי על החיים של רוברט אנקה (לכתבה: לחצו על השם) ששם תיארתי את חייו של השוער לשעבר של נבחרת גרמניה שסבל מדיכאון בעקבות אסון משפחתי כבד ושם קץ לחייו. לכבוד מליאת 8 שנים לאותו רגע בו השוער הגרמני נטל את חייו אני רוצה להזכיר שהמקרה שלו הוא רק סנונית בודדה בין כל עולם הספורט הרחב וישנם עוד אלפים כמוהו.

שחקני האנובר ההמומים נושאים את ארונו של אנקה (ADR)

המקרה הראשון שעולה לראש אם זוכרים את אנקה הוא של סבסטיאן דייסלר, שלמרבה המזל לא סבל מגורל זהה לעמיתו ובן ארצו. דייסלר, שסומן ככישרון עילאי בגיל צעיר, היה אמור לקחת בסערה את הקריירה שלו הן בבאיירן מינכן והן בנבחרת הלאומית. כבר בגיל 18 הוא ערך הופעות בכורה במדי בורוסיה מנשנגלאדבך בליגה הראשונה ומהר מאוד נמכר להרת’ה ברלין. הקריירה שלו בהרת’ה החלה ברגל שמאל או שיותר נכון בברך ימין שכן הקיצוני הנפלא קרע את הצולבת בברך הזו די מהר עם הגעתו לקבוצה מהבירה, בגיל 19 בלבד. הוא לא התייאש, התאושש והחזר מהר יחסית למגרשים ויש היגידו שמהר מדי. פציעה נוספת באותה הברך השאירה את דייסלר בחוץ לאורך כל עונת 2001-2002, אחרי שאת עונת 1999-2000 הוא פספס בגלל הקרע הקודם בצולבת. דייסלר, שכבר היה שחקן הנבחרת הבוגרת, לא אמר נואש שוב והמשיך להתאמן קשה כדי לחזור לכושר. מה שחיזק את רוחו של הקשר המצוין היה הסכם סודי בין הרת’ה לבאיירן מינכן הגדולה שבו המועדון מהבירה מכר את דייסלר תמורת 20 מ’ לבווארים. דייסלר אמנם הגיע למינכן פצוע אבל הבטיח לחזור כמה שיותר מהר (שוב). הסנונית הראשונה להליך לא תקין במצב הנפשי של הקשר הצעיר נראה במהלך אחד האימונים כאשר חטף שאגה מהמאמן אוטמאר היצפלד ופשוט התמוטט מהתקף פאניקה שפקד אותו. הלחץ להוכיח שהוא שווה את האמון של באיירן בו גבר על היכולת שלו להתגבר על פציעתו והוא הודיע לראשי המועדון ש-“לא טוב לו”. התזונאים שמו לב שדייסלר הצנום ירד כ-5 קילו בשבועיים והבינו שהקשר חייב טיפול מיידי. הוא הובהל לקליניקה למחלות נפשיות והחל לראות טיפול פסיכולוגי שבועי קבוע. הקשר שוב ניסה להרים את עצמו וחזר לאימונים מלאים תוך כדי שהוא מככב בקבוצת המשנה של המועדון, הוא הוזנק בחזרה לקבוצה הראשונה לחיבוק אוהב של היצפלד שגם הראה לו את חולצת ההרכב אחרי מספר משחקים מהספסל. אחרי עזיבת מיכאל באלאק לצ’לסי, דייסלר קיבל מפליקס מגאת’, המאמן החדש, את חופש הפעולה. “אני סומך על בסטי שיהיה פקטור משמעותי” אמר מגאת’ אבל דווקא בסטי אחר (שווינשטייגר) נאלץ להיכנס לתמונה מקבוצת המילואים מכיוון שדייסלר נפגע פעם שלישית באותה הדרך במרץ 2006, החמיץ כמובן את המונדיאל הביתי וחזר למגרשים רק בנובמבר 2006. דייסלר חזר לפקוד את הקליניקה הפסיכיארית לאחר שהגיע למתקן האימונים וטען באוזני מהמט שול, אחד האנשים שהכי סמך עליהם שהוא שקל להתאבד לילה לפני. שול הצליח להרגיע את דייסלר שאובחן רשמית כחולה דיכאון קליני ופרש בינואר 2007 בגיל 27 בלבד. “כדורגל זה לא המקום בשבילי כנראה” אמר השחקן שאם היה מממש את מלוא הפוטנציאל שלו יכל להיחשב לאחד הגדולים בכל הזמנים.

דייסלר במסע”ת הפרישה שלו (טוויטר)

מקרים כמו של דייסלר יש לא מעט, קלארק קרלייל היה שחקן נבחרת אנגליה הצעירה וק.פ.ר. כאשר נפצע בצורה קשה בברכו. השחקן בן ה-21 בלע כמות מטורפת של משככי כאבים במטרה לשים קץ לחייו ורק בזכות גופו הבריא הוא נשאר בחיים שכן המערכת החיסונית שלו לא קרסה לגמרי מכמות הכדורים שבלע. מקרה נוסף שזכור באנגליה הוא של עוד כישרון צעיר, לאון מק’קנזי שסבל מפציעה קשה, ניסה להתאבד, נכנס למחלקה סגורה, השתקם בעזרת מוזיקה (ואף הוציא אלבום!) ולאחר מכן חזר לאהבתו לספורט אך לענף האגרוף. לאחרונה גם שוער ליברפול לשעבר, כריס קרקלאנד, סיפר כי היו לו נטיות התאבדות אחרי עוד קרע בצולבת שמנע ממנו להתקדם לכיוון האפודה מס’ 1 באנגליה, מקום שבסופו של דבר הלך לג’ו הארט אחרי שקרקלנד לא התאושש מהפציעות ופול רובינסון ורוברט גרין היו בדיחות מהלכות.

צפו בכריס קירקלנד נפתח בריאון ל-BBC על הדיכאון שלו ומחשבות ההתאבדות שפקדו אותו.

מקרה שנגמר באופן הרבה יותר טראגי ניתן לרשום לגארי ספיד, הקפטן הנפלא של נבחרת ווילס ומי ששימש כמאמנה עד לאותו יום ארור בו החליט לכרוך חבל סביב צווארו ולבעוט את הכיסה מתחת לרגליו. ספיד אובחן גם הוא כחולה דיכאון קליני. גם סטאן קאלימור ופול גאסקוין סבלו מהמחלה הארורה אך אצל שניהם זה התבטא בעיקר בשתיה מופרזת, מחיר “זעום” יחסית לעומת קץ חייהם.

צפו בביצוע של ליאון מק’קנזי ל-“Use Somebody” של “קינגס אוף ליאון” כחלק מהשיקום שלו

אך לא רק בכדורגל היו מקרים כאלה, ריקי וויליאמס למשל היה קוורטרבאק מבטיח עבור המיאמי דולפינס אך ההפרעות הנפשיות קטעו קריירה שיכלה להיות מספקת להיכל התהילה. למזלו זה לא נגמר במוות. אגדת הקריקט של אנגליה פרדי פלינטוף  הלך בדרכם של קאלימור וגאסקוין כאמצעי התמודדות, עכברי ה-NBA בטח זוכרים אך כוכבה של מילווקי לארי סנדרס נעלם מנוף הכדורסל בין רגע לאחר שדחה חוזה של 27 מ’ לשנה מכיוון שהפסיד במלחמה עם השדים שבראש. למזלו גם הוא יצא ללא פגע לאחר טיפול אינטנסיבי. שם שבוודאי ירים לא מעט גבות (כמו שהבנאדם עצמו היה מרים בשיא הקריירה שלו כמתאבק) הוא של דווין “דה רוק” ג’ונסון, כוכב הוליוודי בהווה ומתאבק ב-WWE בעבר. דה רוק הודיע בריאיון ב-2015 שהיו לו 3 מקרי דיכאון קשים בזמן התיכון ושהמחלה עשויה לצוץ שוב למרות הטיפולים שעבר. שם נוסף ברשימה הזאת שקצת לא צפוי הוא של אוסקאר דה לא הויה, המתאגרף הנפלא שגם הוא סבל מהפרעה נפשית. גם ג’וני טאפיה לא התאושש לגמרי מצלקות הילדות כאשר בגיל 8 חווה את הטראומה שהשאירה אותו מצולק לנצח כאשר אימו נחטפה, נאנסה ונדקרה למוות לנגד עיניו כאשר הוא היה בן 8 בלבד. שחקן ההוקי קרח ריק ריפיין היה כוכב בהגנה של הונקובר קאנאקס והיה ידוע בזכות משחקו האגרסיבי, תכונה ידועה אצל דמות ה-“אנפורסר” ב-NHL. מה שלא היה ידוע שזו הייתה דרך המילוט של השחקן ממה שבאמת עבר בראשו. בסופו של דבר השדים הכריעו את ריפיין ששם קץ לחייו בגיל 27 בלבד.

ריק ריפיין (מס’ 37) בעוד קרב הוקי, מצא מפלט זמני עד שהשדים גברו עליו. (Zimbio)

הקרה המזעזע ביותר שכולל שילוב של אתלטים ודיכאון הוא ללא ספק משפחת ההיאבקות לבית וון אייריך. המשפחה הייתה מחלוצי דור ההיאבקות הבידורית שפתח את הענף לתודעה עולמית ואבי המשפחה פריץ היה פורץ הדרך בתחום. לצערו הוא גם פרץ את הדרך לסיפור הכי מזעזע שנשמע בענף הספורט בכל הנוגע למחלות נפש. לפריץ ורעייתו היו שישה ילדים כאשר בנו הבכור ג’ק מת בגיל 6 בלבד לאחר שהתחשמל מכבל חשמלי חשוף. יתר חמשת הילדים הלכו בדרכם של אביהם כשגדלו ופנו לעולם ההיאבקות. הראשון, דייויד נפטר בגיל 25 בלבד לאחר שסבל מחיידק במעי בזמן אחד הקרבות שלו בטוקיו, חיידק שהפך מהר מאוד לחיידק אלים. מתוך ארבעת האחים שנותרו, 3 נטלו את חייהם כאשר הראשון מביניהם, מייק, שפרץ לתודעה בגיל 20, התמכר לאלכוהול וסמים קשים וסבל מחרדות. הוא לקח כמות מופרזת של כדורים בידיעה ובכך שם קץ לחייו בגיל 23 בלבד ומהר מאוד הצטרך אליו אחיו קרי שנפצע במהלך קרב היאבקות ורגלו נאלצה לעבור קטיעה חלקית. קרי כתב במכתב ההתאבדות שלו שהוא שומע את אחיו המתים קוראים לו להצטרף אליהם והחליט לא להשאיר אותם ללא נוכחותו. אח נוסף, כריס, סבל מדיכאון קשה בגלל מותם של ארבעת אחיו וירה לעצמו כדור בראש בגיל 21. אבל גם לסיפור הזה יש צד שבו אפשר להציג השקפת עולם שונה. אח נוסף, קווין, חי וללא עבר רפואי נפשי מתועד. למרות האסון הכבד שפקד אותו הוא לא נתן לדיכאון לשאוב גם אותו לקללה המשפחתית של הוון אייריכים וממשיך להתגורר עם אשתו וארבעת ילדיו בהוואי, שם הוא מנהל עסק זעיר.

משפחת וון אייריך (צילום מסך יוטיוב)

בסופו של דבר, למרות כל המשכורות המפוצצות, למרות כל התהילה וההילה האלוהית סביבם, יש לזכור שגם גיבורי הספורט שלנו הם סך הכל בני אדם, שבכל יום נתון יכולים לפתח רגש כזה או אחר כמו כל אחד מאיתנו.

נשמח לשמוע את דעתך.

שלח תגובה

הרשמה
אפס סיסמא
מעבר לסרגל הכלים