Untitled-1

כשהנשמה עוזבת את הגוף

כבר כמעט שבועיים עברו, ועדיין אני לא מצליח לחבר מחשבות קוהרנטיות בנושא. כנראה ככה זה מרגיש כשמשהו כל כך טוב נגמר.

הפרידה משרמן הייתה קשה. העזיבה של דמות שהייתה כל כך מזוהה עם האופי של הסיהוקס בשנים האחרונות, סימלה את תחילת הסוף. העתיד הלא ברור של תומאס, העובדה שלמועדון לא כל כך דחוף להשאיר אותו בסביבה, מעלה דאגה. אבל זה? זו תחושה אחרת לגמרי. זה לחלוטין מרגיש כמו הסוף.

הלב הפועם, האש הבוערת, השקט הרועש. הדבק, המנהיג, מכתיב הקצב, נותן הטון. מביא את הבום ללגיון הבום. הנשמה של הקבוצה, שידע גם להוציא את הנשמה מהיריבה. לא משנה אילו מהסופרלטיבים האלה נבחר, הוא יהיה נכון ומדויק עבור קאם צ’אנסלור – פשוט מעצם העובדה שהוא כנראה היה כולם ביחד.

הנכס בעל הערך הרב ביותר שמעניקים לנו גיבורי הספורט שלנו, הוא כמובן זכרונות. רגעים. אז בכמה מילים הבאות, אנסה להיזכר קצת ברגעים האהובים עליי, שנתן קאם צ’אנסלור על מגרש הפוטבול.

בדרכו לפרק הבא. (USA TODAY)

הרעש שלפני הרעידה

8 בינואר 2011. פלייאוף. סיבוב הוויילד קארד. הסיאטל סיהוקס, הקבוצה הראשונה שמגיעה לפלייאוף במאזן שלילי (7-9), מול האלופה המכהנת, הניו אורלינס סיינטס של דרו בריז. קאם צ’אנסלור הוא כבר לא בחירת סיבוב חמישי שאף אחד לא מכיר. מהר מאוד נוכחו להכיר שם בסיאטל את האיש, את סגנון המשחק ואת האנרגיה המדבקת שהוא נותן כשהוא מכה במישהו בשיא העוצמה.

אך לא רק זה מה שהעלה אותו למגרש. הוא היה חכם מאוד והשתפר מאוד ביכולת הכיסוי שלו, בעיקר לטווחים הבינוניים ובניגוד לתפיסה הרווחת. ועם ארבע דקות לסיום המשחק, הוא שיחק בו תפקיד מפתח.

התוצאה – 34:30 לסיהוקס. כדור אצל ניו אורלינס, דאון שלישי ו-8. ארבע דקות וחצי לסיום המשחק. בריז מקבל את הסנאפ, מתחמק ממגן שמנסה להוריד אותו, ומשחרר כדור מדוייק לקרוסר שמגיע לצד הרחוק. פירסט דאון? לא אם תשאלו את צ’אנסלור, שירד מהאזור שלו כדי להדוף את הכדור. תפיסה בטוחה הופכת לדאון רביעי, הכדור עובר לסיאטל. והשאר – איך אומרים? היסטוריה.

עדיין מרגיש את זה. כולנו מרגישים את זה

סיאטל ב-2012 הייתה גיהינום עלי אדמות לכל קבוצת חוץ שהגיעה לשחק בה. ההגנה לא תיתן לך לנשום, ואם תצליח לנשום, אתה לא תשמע את עצמך נושם. הפורטי-ניינרס של ג’ים הארבו היו הגנה נפלאה בפני עצמם, וקולין קאפרניק, שעלה מהספסל להחליף את אלכס סמית’, והוביל את הניינרס למקום הראשון בבית, היה סיפור גדול בפני עצמו. הם אלו שלקחו את הבית ועשו את דרכם לסופרבול באותה עונה.

אך גם הם לא ידעו מה לעשות עם עצמם כשהגיעו לסיאטל. כבר בסוף הרבע הראשון הם מצאו את עצמם בפיגור 14:0 ובלי הרבה תשובות למה שהלך באותו ערב בעיר הגשם. הניינרס הצליחו איכשהו, בזכות שני מהלכים גדולים, להניע את הכדור קדימה ולהגיע לקו העשרים של סיאטל. מכאן, רובנו כבר זוכרים מה קרה – קאפרניק מצא את ורנון דייוויס ליד קו האורך, חופשי לחלוטין לתפיסה קלה – רק שאז הגיע צ’אנסלור, ונתן את אחת החבטות היותר זכורות בהיסטוריה של המשחק, או לפחות בעבר הקרוב.

צ’אנסלור הצליח, לרגע אחד גדול, להשתיק את האצטדיון הרועש בהיסטוריה. כולם היו בהלם. כנראה גם שופט הקו היה בהלם, כל כך בהלם שהוא החליט לזרוק דגל על מהלך חוקי לגמרי. אבל שיהיה ברור – הוא לא הרס את החגיגה. אפילו לא קצת. הניינרס קיבלו עשרה יארד, דאון ראשון מתנה, אבל לא הצליחו להיכנס לאנדזון. את שער השדה רד בראיינט חסם, שרמן החזיר לטאצ’דאון. לך תבין. ודייוויס? אני חושב שהוא הראשון לשמוח שהוא לא יצטרך לפגוש יותר את צ’אנסלור.

מרגיש את זה עד היום. (SF Examiner)

מביא את הטון למגרש, ואת הטבעת הביתה

זה היה הדרייב הראשון של דנבר במשחק. כלומר, הראשון אחרי אותו סייפטי שהתחיל את ההתרסקות. ההתרסקות של פייטון מאנינג ו-55 הט”ד שלו. ההתרסקות של אחת ההתקפות הטובות בהיסטוריה, מול אחת ההגנות בהיסטוריה.

הסיהוקס כבר היו ביתרון 5:0. אבל זה יכל להיות יותר גרוע. דנבר התכוננה להתחיל מחדש. הם התקפה כל כך חזקה, אין שום סיבה שלא יוכלו לעשות את זה. ט”ד והם ביתרון. כלום לא נגמר.

הרגע שבאמת התחיל את ההתפרקות הגיע בדאון שני ו-7, בדרייב האמיתי הראשון של דנבר. מאנינג מצא את דמאריוס תומאס לדראג ראוט קצר – מספר 88 קיווה להמשיך להשיג עוד כמה יארדים ולהגיע לדאון שלישי נוח. אבל הפעם, מספר 31 היה גדול יותר ממספר 88.

החבטה האדירה של צ’אנסלור עצרה את כל התנופה של תומאס, מילולית ומטאפורית, באותו הרגע ממש. הסיהוקס התפוצצו על המגרש ולא נתנו לדנבר שום דבר, לא לפני ולא אחרי התפיסה אם הייתה. הדרייב הזה הסתיים בשלוש והחוצה, בדרייב הבא צ’אנסלור חטף כדור שהוסט על ידי קליף אייבריל, והסיהוקס עפו כל הדרך לאחד הניצחונות המרשימים ביותר בתולדות הסופרבול – והכל התחיל מחבטה אחת אדירה.

הנה הוא בא. (SI)

כשהשקט רועם

קאם צ’אנסלור הוא בחור שקט. הוא מעולם לא אהב להתבלט, ולמרות שיכולותיו בפוטבול לא נתנו לו יותר מדי ברירה בנושא, הוא אהב להנהיג על המגרש. בפעולות. בחבטות, בהדיפות, בחטיפות.

הסיהוקס, כאלופים, החלו את עונת 2014 כמו משה רבנו. בגמגום. הם התחילו את העונה בצורה לא מאוד יציבה, במאזן 3-3, ולמרות שבכל זאת הובילו את הבית בבטחה – הרבה בזכות נפילה פתאומית של הניינרס, לא הראו את אותה דומיננטיות ובעיקר גנבו ניצחונות – או פשוט ניצחו יריבות חלשות.

לשבוע 12 הגיעה סיאטל אחרי ההפסד הרביעי שלה העונה, הפסד חוץ אצל קנזס סיטי שהוריד את המאזן שלה ל6-4 בלבד. היריבה הבאה שלהם הייתה אריזונה, שדהרה בפתיחת העונה אך נתקעה בבוץ עם פציעתו המיליון של קארסון פאלמר. כך שלא היה מדובר ביריבה עם התקפת על, אך היו לה כלים והיא הייתה יריבת בית שחשוב היה לנצח.

כשהגיעה הקבוצה לאצטדיון, במצב רוח ירוד משהו לאחר ההפסד, ואחרי שמייקל בנט ביקש ממנו להגיד משהו, החליט קאם שזהו זמנו. הוא צרח את נשמתו על כל חבר לקבוצה. מזה יצא נאום מוטיבציה שהכניס את הקבוצה לטירוף. טירוף שנמשך, כך זה נראה, לנצח.

קאם עצמו, שנלחם בפציעות לאורך רוב אותה עונה, נתן את אחד ממשחקי ההגנה הטובים שלו בקריירה. הגנת סיאטל איפשרה רק 204 יארד, 3 נקודות, ופתחה ברצף ניצחונות עד סוף העונה הרגילה. רצף של שישה ניצחונות, בהם איפשרו הסיהוקס רק 6.5 (!!!) נקודות למשחק. רצף שגרם לקבוצה הזאת לסמוך אחד על השני, לסמוך על עצמה ולהאמין בעצמה. להיות בטוחים שהם יכולים לנצח, לא משנה מה התוצאה. וזה מה שהביא אותם עד לסופרבול נוסף בסיום אותה עונה – כשבדרך, בשלב הדיוויז’נל, עוד משחק אדיר של קאם צ’נסלור נגד קרוליינה הזכיר לנו שוב באיזה שחקן מדובר.

כל זה התחיל מנאום אחד, כמה דקות של קאם צ’אנסלור שופך את ליבו בחדר ההלבשה. זו ההשפעה של אישיות כזאת על קבוצה שלמה.

לקח איתו את כולם. (SI)

ושוב הוא בא להציל

יש שיגידו שהסיהוקס אף פעם לא באמת התאוששו מסופרבול 49. ויש בזה אמת, וגם היגיון – אפילו החבורה המגובשת ביותר, החזקה ביותר מנטלית, יכולה להישבר מהפסד כל כך טראגי. אבל ההצגה הייתה חייבת להימשך, והסיהוקס המשיכו להגיע לפלייאוף גם שנתיים אחר כך.

גם עונת 2015 נפתחה בגמגום. שני הפסדי חוץ לפתיחת העונה, לסט. לואיס ולאחר מכן גרין ביי, וניצחון לא אלגנטי בעליל (למרות שהיה על האפס) על שיקאגו מפורקת, לא נתנו להרבה אנשים בסיאטל סיבות לשמוח. בשבוע 4 הגיעו מאט סטאפורד ודטרויט להתארח בסיאטל.

אה כן, העונה נפתחה גם בלי צ’אנסלור. עימות עם הפרונט אופיס על רקע חוזהו הוביל לשביתה של צ’אנסלור – הוא לא הופיע לאורך כל מחנה האימונים, וגם הפסיד את שני המשחקים הראשונים. את הנוכחות שלו מרגישים, את היעדרותו אפילו יותר – וכמה שהוא היה חסר.

בדקות האחרונות של המשחק, הבנו באמת כמה הוא היה חסר. סטאפורד מצא את קלווין ג’ונסון, שכבר היה בדרך לאנדזון עם הכדור. רק שאז, ממש ברגע האחרון, הגיע קאם צ’אנסלור, שלח יד ושיחרר את הכדור לחופשי. את המחלוקת שלאחר מכן קשה לשכוח. אבל צ’אנסלור הציל את עונת 2014 של הסיהוקס, וכך גם את 2015 – הם כנראה היו יורדים למאזן 1-3 אם ג’ונסון היה מצליח להבקיע, אך בסופו של דבר הם מצאו את עצמו שוב בפלייאוף בסיום אותה עונה – וצ’אנסלור רק הוסיף עוד רגע גדול לקריירת ההול אוף פיים שלו.

הוא שב העירה, להציל את המולדת. (USA TODAY)

ניצח גם את סבא כפור

רק שני משחקים קרים יותר בהיסטוריה של הליגה. הוייקינגס והסיהוקס שיחקו פחות אחת נגד השנייה ויותר מול הקור. ההימצאות בחוץ כשלעצמה, כואבת בכל הגוף מרוב הקור.

אבל גם מינוס 21 לא עצרו את 31.

מינסוטה הובילה 9:0 בכניסה לרבע הרביעי. נראה שלסיאטל לא נשאר סיכוי. היא לא הצליחה, אפילו טיפה, להניע את הכדור. הכל התהפך כשווילסון לקח סנאפ שעבר מעליו ועשה ממנו נס, אבל זה ליום אחר – בתקווה הרבה יותר רחוק.

מה שקרה בדרייב התשובה של מינסוטה הוא האירוע שאני מדבר עליו כעת.

יחד עם כל האיכויות שלו, לקאם צ’אנסלור היה חוש לכדור. הוא ידע למצוא אותו – למצוא ולחלץ אותו מהידיים של התוקף. הוא עשה את זה למגה-סטאר אחד בתחילת העונה, ובפלייאוף הוא עשה זאת שוב. ברידג’ווטר השלים מסירה לאדריאן פיטרסון, הוא המשיך הלאה לפירסט דאון – רק שאז הגיע קאם צ’אנסלור שוב, והעיף את הכדור מהידיים שלו. סיאטל קיבלה את הכדור חזרה, בחצי של מינסוטה, ממש אחרי הטאצ’דאון שהחזיר אותה למשחק. כמובן שהפילד גול שהגיע מאיבוד הכדור הזה הפך את התוצאה – ומכאן, איך אומרים? הכל היסטוריה, ותודה גם לבלייר וולש.

מתחת לאפס. בפרנהייט. זה לא יעצור אותו. (USA TODAY)

קאם צ’אנסלור הבטיח שימשיך לשחק פוטבול “עד שהגלגלים יפלו”. לדבריו, הם לא נפלו. אבל הפציעות, שהגיעו כתוצאה מסגנון המשחק שלו, בסופו של דבר הכריעו אותו. הוא לא עוזב את המשחק מרצונו – הוא פשוט לא יכול יותר. האיש הזה נתן את כל כולו, שם את גופו על המאזניים בכל שבוע מחדש. הוא נתן הכל לסיאטל, לעיר, לקהילה, ולחובבי הפוטבול בכל העולם. עד שהוא פשוט לא יכל יותר. ועל כך, יותר מכל, עלינו להודות לו.

אז תודה לך, קאם. תודה על כל הזכרונות, על רגעי האושר. האנרגיות. על שנתת לנו את היכולת להתנתק מהכל למשך שלוש וחצי שעות ולצפות בך משחק. על שלימדת אותנו והראית לנו לאילו גבהים אפשר להגיע אם לא מוותרים לעולם. ותודה על שהקרבת את הגוף שלך עבור כל זה. כי אין דבר פחות מובן מאליו מזה.

תגובה