הניו יורק ג’איינטס- הרצוי מול המצוי המכוער

כשזה מגיע להמצאת נרטיבים ופנטזיות  לגבי הקבוצה שאתה אוהד, אין הרבה קבוצות עם אוהדים כמו של הג’איינטס. הפנטזיות על הסופרבול הכו חזק בניו יורק. זוזו הצידה טולקין ומרטין יש מלכים חדשים בעולם הפנטזיה. עכשיו לאחר שני הפסדים רצופים שפתחו את העונה עבור ה”ביג בלו” נדמה שהאוהדים נעלמו מהרשתות החברתיות. אבל מה גרם לכל ההתלהבות? זה מתחיל בהבטחות.

הרצוי

לאחר מספר שנים שראינו את עלייתם של הג’איינטס נדמה היה שזאת תהיה שנת הפריצה שלהם. הכל נראה טוב מכדי להיות אמיתי: אודל בקם ג’וניור התבגר ואמר שהשנה תהיה השנה הטובה ביותר שלו, איליי מנינג אמר שהוא ישחק יותר טוב, בן מקדו המאמן אמר שלא היה צורך להוסיף עזרה לאופנסיב ליין מאחר והם שיחקו הרבה יותר טוב (ביחוד שני התאקלים שהתקשו- אריק פלווארס ובובי הארט). כל אלה ועוד כל הצעצועים החדשים שהמנהלים של הג’איינטס הוסיפו בין העונות-  את הרסיבר הוותיק ברנדון מרשל והרוקי אוון אינגרם, שניהם היו אמורים לעזור להתקפה של ניו יורק להיכנס למומנטום ולאנד זון בתדירות גבוהה יותר (דבר שהיה חסר לג’איינטס שראו רק 26 טאצ’דאונים דרך האוויר). ההגנה שהייתה ההגנה השנייה הכי טובה בשנה שעברה מבחינת מספר הנקודות שהיא איפשרה, לא איבדה אף שחקן מהותי והשיגה יותר כימיה וניסיון משותף. היחידה שדורגה שנה שעברה במקום השני גרמה לכולנו לתהות מתי ההתקפה שמורכבת מקוורטרבק שזכה בשני סופרבולים, אילי מנינג, ואודל בקהם ג’וניור סוף סוף תעזור לסחוב את הקבוצה לביקור ממושך בפלייאוף. הציפיות  מאיליי מנינג שגנב כבר את גביע הלומברדי מבריידי פעמיים, היו גבוהות במיוחד בכניסה לעונה הזאת. ניתן להגיד ששנה שעברה הייתה אולי אחת העונות הגרועות בקריירה של מנינג  עם 26 טאצ’דאונים לעומת 16 אינטרספשנים. כמובן שלא ניתן להאשים רק את מנינג על העונה שהייתה להתקפה. האופנסיב ליין, שתפקידם להגן על הקוורטר בק ולפנות מקום ריצה לרץ, נתן גם למנינג וגם למשחק הריצה להימחץ לחלוטין. אבל על הנייר ועם כל ההבטחות והכוכבים החדשים זה נראה שהשנה ההתקפה המשופרת וההגנה המוכשרת תוביל להצלחה מיידית. אבל עכשיו לאחר 2 הפסדים זה הזמן לשאול: מה השתבש?

המצוי

הג’איינטס הכניסו במהלך שני משחקים רק 13 נקודות והם הצליחו להריץ את הכדור לפחות מ100 יארד בשני משחקים! האופנסיב ליין ממשיכים להיכשל הן בהגנה על אילי מנינג במסירות והן בלפתוח נתיבים לרצים והרצים נבלעים בתוך ההגנות. ההתקפה מפיקה סטטיסטיקות מביכות שמוכיחות שהמעידה מול דאלאס בשבוע הראשון הייתה רק מעין טריילר לעונה שתגיע. ההתקפה מכניסה בממוצע 6.5 נקודות במשחק (מקום 31 בליגה), מצליחה למסור ל203 יארד במשחק (מקום 18) ומצליחה לרוץ בממוצע 48.5 יארד במשחק (מקום 32). חוסר היכולת להריץ את הכדור מובילה לבעיות רבות עבור ניו יורק, זה גורם לקושי לעבור את ה10 יארד וגם לשלוט בשעון. מכיוון שמשחק הריצה לא עקבי וההתקפה לא מצליחה לשלוט בשעון נגרם נזק רב להגנה, שכתוצאה מכך נמצאת על המגרש הרבה יותר ונשחקת. השחיקה גורמת לכך שאותם השחקנים לא משחקים באותה רמה וניתן לשים לב להתעייפותם על המגרש ככל שהמשחק מתקדם. עד כה ההתקפה נמצאת בממוצע 26 דקות וחצי לעומת ההגנה שנמצאת על המגרש 34 דקות. משחק ריצה טוב קשור ישירות גם ברץ וגם בליין ששומר עליו. ההתקפה של הג’איינטס לא מאיימת בגלל שיש בה רק את מימד הזריקה. הגנות נערכות לכך ומכיוון שהם לא מצליחים להריץ את הכדור גם ככה, הגנות יכולות להרשות לעצמן לשחק שמרני יותר במשחק האווירי. הריצה מביאה לאיזון בהתקפה. מדהים לראות איך כל שנה קבוצות לא מפתחות את הליין הנוראי שלהן ומצפות לשינויים דרסטיים מהכלים האחרים שלהם. זה נראה שהג’איינטס, שהשקיעו בהתקפה האווירית שלהם עם ברנדון מרשל ואוון אינגרם (בתוספת לכוכב אודל בקהם ג’וניור וסרלינג שפרד), הצליחו כבר להשיג את אחד המועמדים הראשיים ל”פלופ השנה”. לאחר קדם עונה מלאה בהתרגשות מסביב ברנדון מרשל הוא הצליח בשני משחקים לתפוס רק שתי מסירות ל27 יארד. בהיעדרו של באקהם במרבית הגדולה של שני המשחקים האחרונים זה נראה שההתקפה איבדה את היכולת שלה להזיז את הכדור.

הסיכוי

זה נדמה שהקבוצה מורכבת מהמון שחקנים מוכשרים פרטניים, אבל הם לא משחקים ביחד.  בן מקדו המאמן אמר לאחר ההפסד לדטרויט: “אנחנו חייבים להתחיל לשחק פוטבול כקבוצה. ככה כל אחד שיעשה את העבודה שלו כמו שצריך יחמיא לכל השחקנים האחרים. אנחנו צריכים לקחת את זה אחד מהשני”. כרגע זה לא מה שקורה. התאקל אריק פלווארס משחק עם מספר 74 על החזה וזה נדמה שזה מספר הפעמים שיריבים יצליחו לעבור על פניו ולהגיע לאיליי אם הוא לא ישים את היד בבוץ ויוריד את הכתפיים.  ג’סטין פו שנכנס להחליף את בובי הארט בגלל פציעה אמר: “על הנייר זאת הקבוצה המוכשרת ביותר שהייתה לנו, אבל אי אפשר לנצח על הנייר.” לנדון קולינס אמר שביום ראשון כשניו יורק פוגשת את האיגלס מפילדלפיה הם “מוכרחים לנצח”. הוא לא טועה. ההיסטוריה מספרת שלקבוצות שמתחילות 0-3 יש סיכוי של 3 אחוז להגיע לפלייאוף. האם חזרתו של אודל תשיב את ה”סוואגר” שחסר להתקפה? האם הג’איינטס יוכיחו שהם עדיין מהכוחות החזקים במזרח, עכשיו כשהאורות מתבהרים? או האם האורות יסנוורו אותם ואנחנו נצפה בקוורטרבק המזדקן, איליי מנינג, נחבט פעם לאחר פעם בדשא בזמן שהאצטדיון הלובש כחול מתרוקן…

תגובה