גוראן איבנישביץ’ – אהבה בלבן

למי מכם שלא ראה את הסרט “ווימבלדון – אהבה בלבן”, אז בקצרה:
שחקן טניס בריטי בשם פיטר קולט שדורג במקום 119 בעולם מגיע לטורניר ווימבלדון בפעם ה-13 בהרגשה שהוא עומד להפסיד (שוב) את הטורניר. למרות ובגלל ההרגשה שלו, הוא הודיע על פרישתו מהטניס בסוף הטורניר. כאן נכנסת לתמונה שחקנית טניס אמריקנית בשם ליזי ברדובי שמתאהבת בפיטר. ביניהם ניצב אביה, שהוא גם מאמנה  ולא מוכן שיהיו ל-“הסחות דעת”. השניים ממשיכים להיות ביחד למרות האיומים. ולפתע, בזכות האהבה שמקבל פיטר, הוא מטפס במעלה השלבים של ווימבלדון ומגיע לחצי הגמר, יחד עם ליזי. לאחר לילה סוער שעבר על שניהם, פיטר מצליח לתפקד מעולה ולעלות לגמר הטורניר בעוד שליזי מפסידה. קולט נכנס למרה שחורה, מתנצל בפומבי על שפגע בסיכוייה לזכות בטורניר ומתכונן לגמר.
ליזי מגיעה למשחק הגמר שכבר התחיל ורואה שקולט לא מצליח לתפקד והוא בדרך להפסד. למזלו, המשחק נקטע בגלל הגשם והוא יורד לחדר ההלבשה לנוח שם הוא פוגש בליזי שמעודדת אותו ומחזירה את החיוך לפניו. הוא עולה מחדש על המגרש ומנצח את התחרות.

נשמע שתסריט שכזה מתרחש אך ורק בסרטים, לא?

אז תופתעו לשמוע שסיפור כזה (אמנם בלי סיפור האהבה שבאמצע, בכל זאת – סרט רומנטי) קרה אי שם בשנת 2001. האחראי הבלעדי עליו הוא גוראן איבנישביץ’, הארנב כפי שמכנים אותו במולדתו קרואטיה (ZEC), טניסאי עבר שעשה את הבלתי ייאמן, זכה בטורניר הווימבלדון לאחר שנכנס אליו בכרטיס חופשי כשהוא מדורג במקום ה-125 בעולם, ובכך הפך הטניסאי היחיד אשר זכה בתואר גראנד סלאם אחר שנכנס אליו עם כרטיס חופשי.

לכבוד יום הולדתו ה-47 שחל אמש (חמישי), החלטנו לעשות לו כבוד, ואנו חוזרים אל ההישג הבלתי יאומן שלו.

גוראן נולד בשנת 1971 ביוגוסלביה, תקופה אותה הוא מתאר כתקופה אחרת. בראיון ל”טלגרף” הבריטי אמר: “לא היה לנו הרבה כשגדלתי בספליט, קרואטיה. ההורים שלי תמיד ניסו לתת לי ולאחותי את מה שאנחנו היינו צריכים, וזה היה מספיק בשבילנו. הייתי מאושר, החיים היו מאושרים, אבל זה היה שונה בהרבה מהיום – אתה לא יכול להשוות את החיים בקרואטיה בשנות ה-80 וה-90 לחיים כיום. למרות שלא היה לי את כל מה שרציתי, עדיין הייתי ילד מאושר”

הוא היה ילד שעסק ואהב המון ענפי ספורט, אך כישרונו בטניס היה הבולט מכולם, בנוסף לכך שאהב עוד כילד את הנסיעות התכופות למקומות רבי ברחבי העולם, מה שהשפיע עליו בבחירת המקצוע.

“את גוראן איבנישביץ’ פגשתי בפעם הראשונה ב-1983 בפורטו ריקו. שיחקתי אז בטורניר לנערים (גילאי 16). ידידי הטוב, הטניסאי הקרואטי ברונו אורסר, לקח אותי ביום הראשון של הטורניר למגרש צדדי כדי לראות איזה ילד קרואטי בן 12. “אתה חייב לראות אותו משחק, הוא הולך להיות גדול”, אמר לי אורסר ובעצמו לא ידע עד כמה הנבואה שלו תתגשם. בגיל 12, תאמינו או לא, הסתמך עדיין איבניסביץ’ על משחק קו אחורי מדויק ומלא האופייני כל כך לטניסאים שמאליים”. כתב טניסאי העבר הישראלי גלעד בלום בזמנו.

בגיל 16, לאחר שדורג במקום ה-3 בעולם לנוער, החל הקרואטי המוכשר לשחק בסבב המקצועני וכבר ב-1989 הגיע לרבע הגמר באליפות אוסטרליה הפתוחה. “אני זוכר כשקיבלתי את הצ’ק הראשון שלי. השתתפתי באליפות אוסטרליה הפתוחה והצלחתי להגיע לרבע הגמר וקיבלתי צ’ק על סך 60,000$, שהמרתי במזומן לפני שחזרתי הביתה בטיסה לקוראטיה. לעולם לא אשכח ששמתי את כל הכסף שלי במעיל במהלך כל הטיסה ופחדתי מאוד שמשהו עלול לקרות. לא ראיתי סכום כזה של כסף מעולם, והדיילים ניסו לקחת לי את המעיל אך לא נתתי להם, כי לא יכולתי לבזבז את 22 השעות הנוספות במחשבה על מה קורה עם הכסף שלי. הוקל לי כל כך כשראיתי את אבא שלי בשדה”ת והעברתי לידיו את כל הכסף”. סיפר באותו הראיון ל”טלגרף”. את אותה השנה סיים במקום ה-40 בעולם.

אחד המניעים המרכזיים שגרמו לו לשחק בצורה כל כך טובה הייתה המחלה של אחותו שחלתה לאחר הולדת בנה (כיום היא בריאה והחלימה לפני שנים רבות). בהקשר של אחותו, כנשאל בראיון לטלגף על האם הכסף הופך אותו למאושר יותר ענה: “זה לא הופך אותי למאושר יותר, אבל זה נותן לי ביטחון וחופש. זה מאפשר לי להיות היכן שאני רוצה, אבל אני לא רוצה לומר שזה הכסף שעושה אותי מאושר. הדבר החשוב ביותר בחיים הוא שאתה ומשפחתך תהיו בריאים. אתה צריך לזכור שכל הכסף שבעולם לא בהכרח יציל את המשפחה שלך כשהם יחלו”.

בתחילת דרכו (IMS Vintage Photos)

הפריצה הגדולה אירעה במאי שנת 1990 כאשר הגיע לרבע גמר היחידים ברולאן גארוס תוך כדי שהוא מנצח את בוריס בקר, שדורג אז במקום השלישי בעולם, ובגזרת הזוגות הגיע עד לגמר, בווימבלדון הגיע עד לחצי הגמר (בו הפסיד הפעם לבוריס בקר) וזכה בטורניר ראשון בקריירה שלו, טורניר החימר בשטוטגרט ונכנס לראשונה לטופ 10 העולמי.

אך שנות השיא שלו היו בין השנים 1992 – 1998, בהן זכה בעשרות טורנירים, הגיע לשלבים המאוחרים של טורנירי רולאן גארוס, אוסטרליה וארה”ב הפתוחה ומבלה את רוב השנים האלה בטופ 10 של הדירוג העולמי ואף מגיע לדירוג השיא שלו כשחקן, המקום ה-2 בעולם.
הוא הציג טניס עילאי שמאופיין בעיקר בהגשה החזקה שלו (בזכות גובהו, 1.93 מ’. בזמנו החזיק בשיא ההגשה המהירה ביותר, השחקן הראשון שמגיע למעל 10,000 אייסים בכל הקריירה, ועד היום ניצב במקום ה-4 במספר האייסים בקריירה עם 10,131), סגנון משחק אגרסיבי ומהיר בו היה מגיש חזק, רץ לרשת תוך ניצול הגשותיו (שגם הובילו למספר  לא קטן של טעויות בלתי מחויבות). הוא ניצח את השחקנים הטובים ביותר באותה התקופה – בוריס בקר, ג’ים קורייר, פיט סמפראס, אנדרה אגאסי והיה לאחד השחקנים הטובים בעולם.

ספורט ופוליטיקה כבר אמרנו? כיאה לקרואטי, אחד שמכיר את הסכסוך היוגוסלבי מקרוב מאוד, הרבה להתראיין ולפעול למען הלאומנות הקרואטית. הוא היה הראשון שנשא את הדגל הקרואטי האולימפי במהלך אולימפיאדת ברצלונה ב-1992, וסיפר באותה התקופה: “אני משחק טוב יותר מאי פעם כי אני משחק לא רק לעצמי, אלא בשביל כל קרואטיה”, אמר כשהיה בן 20, והפך עצמו לשגריר של המדינה.

בסרט “אהבה בלבן”, מערכת היחסים שתרמה לקולט כטניסאי הייתה עם ליזי, אך בחייו של איבנישביץ, מערכת היחסים האמיתית שלו הייתה עם הטניס, וטורניר הווימבלדון בפרט. בשנות השיא שלו הגיע 3 פעמים לגמר (92′, 94′ ו-98′) והפסיד אותם – פעמיים לפיט סמפראס ופעם אחת לאנדרה אגאסי.

פיט סמפראס נחשב ליריבו המר ביותר, עליו אמר בריאיון לאתר “tennisworldusa”: “סמפראס הרס את חיי. אני אוהב את פיט, הוא אלוף נהדר ובחור טוב, אבל אני הפסדתי המון חצאי גמר וגמרים בגללו! אני שונא אותו מנקודת מבט ספורטיבית”.

אך לאחר שנות השיא, שהסתיימו ב-98′ החלה הדעיכה.

בעקבות פציעה בכתף, היה קשה לקרואטי לבצע את חבטת ההגשה הכל כך אופיינית לו, שהשפיעה לו על סגנון המשחק באופן דרסטי. בשנת 99′ לא הצליח לשחזר את הישגיו ובשנת 2000 כבר סיים אותה מחוץ לטופ 100, במקום ה-129.

נאמר עליו שהוא השחקן המוכשר ביותר שלא זכה בגראנד סלאם, וכבר היה נראה כמו עוד שחקן עם פוטנציאל אדיר שהאופי הבעייתי שלו הוא הסיבה לכך שלא הצליח לעשות את קפיצת המדרגה ולהיות באמת אחד מהגדולים בתבל, כמו חבריו לשכבת הגיל, סמפראס או אגאסי. השחקן שכולם פחדו לפגוש לאורך כל הטורנירים, חוץ מאשר בגמר. כולם חשבו שהוא כבר דועך ובדרך לפרוש.

ואז חלה תפנית קלה בעלילה. בשעה שכל חבריו למשחק התאמנו ללא הרף, התמודדו ברמות הגבוהות ובשלבים המאוחרים של טורנירי הגראנד סלאם, איבנישביץ’, שבתחילת השנה הודיע על פרישה, התכונן קצת אחרת לטורניר שעתיד להפוך אותו לאגדה, הווימבלדון. הוא בילה במשך חודש שלם בביתו או על הסירה שלו, צפה בכדורגל ופשוט שכח מטניס. הוא קרה לאותה התקופה “הרגועה ביותר בחייו”. זאת הייתה תקופת החופש הארוכה ביותר שלו מאז היה בן 16 והתמודד בווימבלדון בשנת 1988.

באחד מימי החופשה שלו, איבנישביץ’ הגיע יחד עם אוהדי הקבוצה האהובה עליו בקרואטיה, היידוק ספליט לצפות במשחק נגד קבוצת ורטקס. התואר היה מונח בכף המשחק. יחד עם עוד 6,000 אוהדים שרופים בדיוק כמוהו, חגג לאחר שניצחו 4-2 וזכו בתואר. “אלוהים, זה היה נהדר אם הייתי זוכה בווימבלדון”. “ותעשה משהו כזה גם בשבילי”. אני אישית אמנם לא בן אדם מאמין, אך מישהי שם למעלה, למטה, משמאל או מימין, אכן נענתה לדרישותיו.

כיוון שהיה שם גדול בעולם הטניס, במיוחד בטורניר האהוב עליו, הווימבלדון, החליטו מארגני התחרות להכניס אותו בכרטיס חופשי לכניסה, כשהוא מדורג במקום ה-125 בעולם. בין אם יצליח ובין אם לא, הוא ימשוך קהל.

“קיוויתי שהם לא עשו את זה מתוך רחמים ורציתי לצאת מהמקום הזה גאה בסוף הטורניר” אמר בזמנו.

המסע התחיל במשחק הראשון כאשר ניצח את פרדריק יונסון השבדי. בסיבוב השני גבר על קרלוס מויה שדורג בעבר 1 בעולם, בסיבוב השלישי ניצח את אנדי רודיק, אולי “היורש” שלו מבחינת סגנון המשחק שמאופיין גם כן בהגשה האימתנית שלו. אך הקרואטי הוותיק ניצח בעקבות הניסיון הרב שלו. בשמינית הגמר קרו 2 דברים חשובים שהשפיעו על המשך הטורניר –  איבנישביץ’ ניצח את גרג רודסקי הבריטי, ופיט סמפראס, יריבו המר הודח על ידי שחקן צעיר אחד בשם רוג’ר פדרר. ברבע הגמר גבר על מארט סאפין. הסנסציה שהייתה סביבו הלכה וגברה, והנה הגיע לו חצי הגמר.

בחצי הגמר כבר היה זה טים הנמן הבריטי, במגרשו הביתי. הוא הוביל כבר 1-2 על גוראן, לאחר 6-0 במערכה השלישית. היה כבר נראה שהוא עומד להפסיד, אך פתאום, בפעם הראשונה בטורניר, הגיע גשם, במן התערבות אלוהית שכזו. המשחק התחדש לאחר מכן, הקרואטי התאפס על עצמו, ניצח במערכה הרביעית בשובר שוויון ובחמישית, בדרך לגמר היסטרי והיסטורי.

בגמר ניצב מול פטריק ראפטר, האוסטרלי המדורג 3 בעולם, פיינליסט השנה שעברה. גלעד בלום כתב אז על הגמר: הגמר היה כבר סיפור מרגש בפני עצמו. אפילו ג’ון מקנרו הגדול, פרשן טניס חריף במיוחד וקמצן גדול במחמאות, אמר בשידור שזהו הגמר המרתק והאיכותי ביותר שראה אי פעם בווימבלדון. לפני הכל היתה במגרש המרכזי בווימבלדון אווירה מדהימה שהזכירה יותר כדורגל או רגבי מטניס: דגלי קרואטיה ואוסטרליה, בובות קנגרו, פנים צבועות, צעקות בין המשחקונים ושירים בקהל”. המשחק התחיל ב1-0 לגוראן, וחזר ל1-1. גוראן ניצח את המערכה השלישית, ודווקא שהיה נראה שהוא בדרך לנצח את הגמר, האוסטרלי החל בטקטיקה שונה – לקח את הזמן בין מערכה למערכה ושאג לאחר כל ניצחון של נקודה מה שגרם לקרואטי חם המזג לאבד את העשתונות ולהפסיד את המערכה. למה עשה זאת?

“אחד הדברים הבולטים ביותר במשחקי טניס, הוא מהירות המשחק. למה אני מתכוון? פעמים רבות אחד השחקנים מתחיל להפסיד, הוא מתחיל לשחק מהר יותר, ממשיך להפסיד וכך הלאה…
קודם כדאי להבין למה אנחנו משחקים מהר יותר כשאנחנו מפסידים. בדרך כלל הדבר קשור למה שאנחנו מרגישים באותם רגעים מבחינה פסיכולוגית. אנחנו מרגישים חסרי סבלנות, לא יודעים מה לעשות, מרגישים לא יוצלחים, לפעמים אפילו “אפסים” אולי גם צועקים את זה על עצמנו. במילים אחרות אנחנו רוצים לרדת כמה שיותר מהר מהמגרש כדי להפסיק את התחושות הלא נעימות האלה!

כשאתה לוקח את הזמן על המגרש, אתה הופך אקטיבי- אתה לוקח שליטה על מהלך העניינים במגרש.
שחקנים שונים משתמשים בטכניקות שונות כדי לקחת זמן-(1) ללכת לגדר (2) לקחת כמה נשימות לפני הגשה (3) לשים מגבת על הגדר ולהשתמש בה (4) להקפיץ יותר (5) ללכת יותר לאט על המגרש (6) לסדר את הגרביים, התחתונים או מגן הזיעה… כמובן שהאופציות רבות. כל שחקן צריך למצוא את הדרך הטובה ביותר בשבילו כדי לעצור ולקחת זמן, אבל הנה הדבר החשוב ביותר שיש לזכור- באותם רגעים הנטייה הטבעית היא לשחק מהר- רק הרגל קבוע, שגרה מסויימת תעזור ללמוד להאט עם הזמן את המשחק המהיר כשאנחנו מפסידים”.

כך מסביר אוהד נחום, פסיכולוג קליני המתמחה בפסיכולוגיית ספורט בבלוג פסיכולוגיית הספורט שלו.

כאשר המשחק בשוויון 2-2, איבנישביץ שיחזר את הרגעים הקריטיים במשחק “אמרתי לעצמי: זאת ההזדמנות האחרונה שלך ואתה הולך לנצח אותה”. “זאת המערכה החמישית ואתה פשוט צריך לשמור על הסרב שלך”.  לאחר מערכה מותחת במיוחד, שהגיעה לשובר שוויון, הבלתי יאומן נעשה.

גוראן איבנישביץ’, נושק לגיל ה-30, זכה באליפות הווימבלדון לראשונה בחייו, והשחקן הראשון שעושה זאת כאשר מקבל כרטיס חופשי לתחרות! מי היה מאמין.

ברגע השיא של הקריירה שלו (Theworldnews)

בעקבות הניצחון טיפס במעלה הדירוג למקום ה-16. בהמשך השנה אף עלה למקום ה-12.

והפילוסופיה שלו לגבי הניצחון היא מעניינת:

“החיים שלי לא היו אותו דבר לולא לא הייתי זוכה בגמר הווימבלדון בשנת 2001” גוראן סיפר לעיתון “tennisworldusa”. “מישהו אמר לי שבספורט הדבר החשוב ביותר הוא לשחק, אבל זה לא נכון. האם מישהו זוכר את אלו שהפסידו בגמרים? עד אותו היום הייתי האדם שנחשב למקום השני הנצחי, עם 3 צלחות כסף. אני לא זוכר שום דבר מאותם הגמרים, מלבד ששיחקתי בהם”.

“עשיתי הכל בחיי בדרך הקשה. למה לעשות את זה בדרך הקלה שאפשר לעשות זאת בדרך הקשה?” אמר ל-CNN.

ואם עדיין חשבתם שהסיבה שבה איבנישביץ’ זכה היא בגלל היכולת שלו, אז הנה הוא מספק עוד הוכחה לכך שכל מה שקרה בטורניר היה קסום.

בראיון ל-BBC אמר כי הטלטאביז הפכו לאמונה תפלה שבאמצעותה זכה בטורניר. “קמתי בשעה 07:30 בבוקר, והתכנית טלטאיז שודרה כל בוקר ב-07:45. התחלתי לצפות, ובכל יום היה לי את זמן הטלטאביז”.

לאחר מכן הוא לא הצליח לשחזר את ההישג האדיר. בעקבות הפציעה החוזרת ונשנית בכתף, הוא פרש וחזר כמה פעמים, אפילו ב-2004 הגיע לסיבוב השלישי של ווימבלדון וב-2005 זכה במדליית הזהב בגביע הדיוויס שזומן לסגל קרואטיה כאות של כבוד, למרות שלא שיחק.

בשנת 2013 החל לשמש כמאמנו של שחקן הטניס הקרואטי מרין צ’יליץ’, והיה בתפקיד זה עד לאחר אליפות וימבלדון 2016. צ’יליץ’ זכה באליפות ארצות הברית הפתוחה בשנת 2014 תחת הדרכתו של איבנישביץ’. באוגוסט 2016 החל לאמן את תומאש ברדיך, וכעבור עשרה חודשים סיימו השניים את שיתוף הפעולה.

גוראן איבנישביץ’ כיום (יוטיוב)

איבנישביץ’ עשה באמת מסע מופלא בדרך לזכייה בתואר, אבל הזכייה הזו צריכה להיחרט בספרי ההיסטוריה הרבה יותר מעבר למשחק הטניס עצמו. הסיפור הזה מסמל נחישות, דבקות במטרה, בחור שעשה את הבלי אפשרי והגיע מהמקום שבו אף אחד לא ספר אותו לניצחון בטורניר היוקרתי ביותר אולי בעולם הטניס, והפך אותו לאפשרי. את הסיפור הזה צריכים לספר לעצמם כל יום אותם אנשים שחושבים על לוותר, אותם ספורטאים שכבר וויתרו, והם אולי בדרך לסיום הקריירה שלהם, אנשים שחוששים שהחלומות שלהם לא יתגשמו, ולא לוותר לעצמם לו לרגע אחד.

בחור חכם בשם קארל בארד צוטט כמי שאמר פעם “למרות שאף אחד לא יכול לחזור אחורה בזמן ולהתחיל לגמרי מחדש, כל אחד יכול להתחיל מעכשיו וליצור סוף לגמרי חדש”

לעזאזל, לכו תגשימו את החלומות שלכם, וכפי שלמדנו מגוראן איבנישביץ’, זה ממש לא משנה באיזה גיל אתם ומה אחרים חושבים עליכם.

תגובה